מטרת המצוות
התורה כוללת 613 מצוות הנקראות בלשונינו תרי"ג מצוות, מתוכן 248 מצוות "עשה"-היינו דברים שאנו חייבים לבצע. ו-365 מצוות "לא תעשה"-איסורים שאנו אומרים וחיייבים להמנע מלעבור עליהם. כל מי שעושה זאת, נקרא מקיים מצוה. ומי שלא עושה כך, נקרא בעל עבירה.
בתוך המצוות, קיימת חלוקה פנימית נוספת. ישנן מצוות שבין אדם לחבירו. ומצוות שבין אדם למקום.
מצוות לדוגמא:
"ואהבת לרעך כמוך" כלל שאמרו רבי עקיבא (ירושלמי נדרים פרק ט' ה"ד) מצוה זו שהינה יסודה של חברה תקינה-היא הבסיס של התורה, וכפי שאמר הלל הזקן (נשיא ישראל בתקופת בית שני) לגוי שבקשו ללמדו כל תורה בעמדו על רגל אחת (שבת דף לא.) "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה, כל היתר מסתעף מזה" מאחר ואין לבטוח ברצון האדם להגשים מצות "ואהבת לרעך" חייבים לכפותה באמצעות המצוות, בכפיה כזו אין פגם. בכל דמוקרטיה קיימת כפיה מסויימת, כגון: תשלום מסים, ואין אפשרות לטעון כי אין זקוקים לשירותים הנותנים תמורתם ואין אנו פטורים בטיעון של השקפת עולם ספציפית. דמוקרטיה ללא כפיה הינה אנרכיה. כל המצוות אף המצוות שבין אדם לבין למקום מסייעות בהגשמת מטרה זו. הן מחנכות את האדם
לקראתה. כי הקושי בקיומה נעוץ ביצרי האדם החפצים בכל הנאה ותענוג. גם אם הם על חשבון זולתו. ובודאי מונעים ממנו לתת משל עצמו לזולתו. כי מידת האנוכיות עמה נולד האדם, מסיתתו לכך. האדם נולד ביד קמוצה, כאומר לכבוש ולהדביר הכל תחת ידו. האדם מנסה להגשים שאיפה זו על כל צעד ושעל. אמנם שכלו מייעץ לו להמנע מהגשמת שאיפותיו, אם הן על חשבון זולתו. ואף לתת משלו לאחרים. אך יצריו גוברים על שכלו. תפקיד האדם להשליט את שכלו על יצריו. לעצור בעדם, במקום שהשכל מורה כן. לאילוף עצמי של השלטת השכל על יצריו, דרוש תרגול. והוא מבוצע על ידי קיום המצוות. שלשה יצרים עקריים באדם: יצר האכילה, יצר הממון ויצר העריות. רובן הגדול של המצוות בא לבלום אותם קמעא ולמנוע את שליטתם המוחלטת.
התורה כמרסנת האנושות: לאדם יש בחירה חופשית והוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. כמו שנאמר (דברים ל' ט"ו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע" אבל, הקב"ה שברא את העולם, יודע מה טוב עבור האדם ולכן הוא מציע בהמשך…"ובחרת בחיים" דהיינו קיום המצוות. לדוגמא אדם שאסור לו לאכול מאכלים מסוימים על פי עצת הרופאים אך הוא מאוד אוהב את הדברים האסורים עליו ואם יאכל, יזיק לעצמו ולבריאותו. למרות שלבו נמשך אחרי כל התענוגות והמאכלים הטעימים, הרי הוא ימנע עצמו מהם כדי לשמור על בריאותו.
מכאן שאדם צריך להמנע ולוותר מלעשות מספר דברים כדי שיהיה בריא מכל הבחינות.
התורה אינה דורשת מאיתנו לחסל את כל רצונותינו ומאויינו, היא רק מבקשת שלא נדמה לבהמות. הדרישה היא להשליט את השכל על הרגש, עם נתינת מקום לרגש. כלומר שילוב ומיזוג בין הרגש לשכל עם הענקת עליונות לשכל כפי שנאמר בפרקי אבות (פרק ד' משנה א') "בן זומא אומר… איזהו גיבור-הכובש את יצרו". לא נאמר כאן שהגיבור הוא זה ששובר ומחסל את יצרו. הגבורה היא לכבוש, לרסן, לעצור בעד היצר בזמן הנכון. התורה אינה דורשת ממנו להסתגף ולחיות על פת חרבה כל החיים, אלא להיפך: אוצרות הטבע ניתנו לאדם שיוכל לנצלם אך כל זאת באיזון ובעיתוי הנכון. לדוגמא התורה איננה נותנת גיבוי ואף לא מעודדת "הנזיר" היות שהנזיר מנע מעצמו דברים שה' ברא ונתנם לשימוש האדם. וזאת הסיבה שהוא חייב בקורבן. התורה הינה תורת חיים ומעודדת חיים טובים על פי התורה.
שינוי האדם בהדרגה: באופן טבעי, אדם רוצה לעשות מה שיותר נח לו, איך הוא יכול פתאום להשתנות?
התורה אינה דורשת מהאדם להשתנות בין לילה. השינוי נגרם רק אחרי עבודה מאומצת, אחרי קיום מצוות רבות ככל שאפשר.
כי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך מצוה ט"ז) כלומר, השנוי בא בהדרגה. כל מעשה וכל מצוה שאדם עושה, משנים אותו מבלי שירגיש בכך, מובן שלשם כך, יש צורך בהרבה לימוד תורה ומעשים טובים, אבל החכמה והגדולה היא לא להשאיר את הדברים הללו בגדר תיאוריה אלא לתרגמם לשפת המעשה, כפי שנאמר בפרקי אבות (פרק א' משנה י"ז) בשם רבן שמעון בן
גמליאל, שלא המדרש עיקר אלא המעשה. תכלית הבריאה אינה חכמתנו, אלא אופן קיום המצוות במעשה.
אמונה ומצוות
הקשר בין אמונה למצוות-האם אפשר להיעצר במחצית הדרך ולומר: אמנם מאמינים אנו שבורא עליון ברא אותנו, אבל כיצד לחיות יודעים אנו בעצמנו?
למה הדבר דומה לאסטרונאוט המפליג בחלליתו ומתרחק אלפי ק"מ מכדור הארץ אשר מנחה המפקד אותו בהוראות כיצד לפעול. והנה, בהיות החללית קרובה לירח, מתקלקל לפתע מכשיר הרדיו והקשר נותק. הרגשתו של איש החלל איומה, אין לו עוד כל הדרכה מה עליו לעשות. נסיון לתקן הליקוי עולה יפה, ושוב שומע איש החלל את קול מפקדו. מה גדולה אז שמחתו.
חיי היהודי בעולם הם כטיסת חלל בכיון נגדי. נשמתו באה מגנזי מרומים אל תוך גופו בעולם הזה, יהודי מרגיש כי זקוק הוא למפקדו שבמרומים שידריך אותו כל זמן טיסתו בעולם. הדרכה זו מקבל הוא ע"י המצוות. אם האלוקים ברא את העולם, לא יתכן שיזרוק את האדם לתוכו ולא יתן לו שום רמז והוראה כיצד יחיה. שהאלוקים יברא עולם כחידה סתומה ואכזרית, אשר מי שאינו מוצא פתרונה ישלם בחייו, זוהי מחשבה נוראה כל כך שאי אפר להעלותה על הדעת. מתן תורה והמצוות הם השלמת הבריאה.
לשאלה: מדוע לא מספיקה אמונה בלבד, רק תשובה אחת ברורה וניצחת: בגלל שהקב"ה ציווה אותנו לא להסתפק באמונה שבלב.
הרב שלמה וולבה זצ"ל מדגים את חיוניותן של המצוות בסיפור נוסף: מספרים על רעייתו של אחד מגדולי דורנו שהביאה לביתה מכשיר למטבחה, וכשהראתה לבעלה, שאל אותה מה טיבה של התוית הענודה על צואר המכשיר ענתה "ההוראות כיצד להשתמש במכשיר" הרהר קמעה ואמר: שוטים שבעולם כל אחד מבין שלמכשיר פשוט כזה צריך הוראות כיצד להשתמש בו. ואילו לאדם בחייו המסובכים, אין צורך שבוראו יראה לו כיצד לנהוג? ובספר שלשה שותפים מביא את הטעם הנוסף מדוע צריכים אנו את המצוות המטרה היא קידוש החיים כפי שנאמר בתורה והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני (ויקרא י"א) לקדש את החומר, לקדש את הטבע, לטהר את היצרים. בהכרה שכלית בלבד לא נעשה אדם לקדוש או למוסרי כשם שאדם לא יקרא מוסרי אם רק ירגיש מוסר בלבו אבל במעשיו יהיה גנב או רוצח. ויתרה מזאת: השפעתם של המעשים על הנפש הנה חזקה וגדולה הרבה יותר מהשפעתן של מילים, תאוריות והכרות שכליות. כאשר רוצים למשל לחנך ילד להתנהגות טובה, לא די בהסברים ובתאוריות. החינוך הטוב דורש עשיית מעשים טובים בפועל, כך גם ע"י קיום המצוות, מתעמקת הכרתו של האדם במי שציווה על המצוות, ומתחזקת בקרבו תחושה תמידית של "דע לפני מי אתה עומד".
אין צריך לקיים מצוות: מתוך צייתנות, מתוך ציות שבלב. "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה" (עבודה זרה דף ג.) מדוע? מסביר הרב וולבה: משום שמקור המצוות הוא האלוקים בורא העולם, הרי שהאדם מקיים המצוות מבטל דעתו ורצונו לציווי הנותן מגבוה, אין האדם עוד אדון על עצמו. אין הוא בעלים על רכושו ועל
כוחותיו. בכך מרוממת אותנו המצוה מעל לשרירות ליבנו ומוציאה אותנו מעולם של שרירות חסרת פשרות של החיים.
דיני הכשרות
מצוה ראשונה להסרת ערלת הלב-דיני הכשרות בבית ולאו דווקא מטעמי בריאות. בני העם היהודי אינם בריאים יותר מאומות העולם. אף הם באים לשם זיכוך המדות. נאמר בתורה "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (ויקרא י"א) כאשר אדם שאינו שומר תורה ומצוות מגלה נכונות לקיים מצוות, מהי המצוה הראשונה שיש לכוונו לקראתה? אחד מגדולי דורנו שנשאל בשאלה זו השיב: יש לפתוח במצות הכשרות מדוע? איתא במסרת יומא (דף ל"ט עמ א') "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר (ויקרא י"א) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תיקרי ונטמֵתם אלא ונטַמתם, לא בהוראת טומאה אלא כנגזרת מאטימות, טימטום. חז"ל דייקו בדבריהם ואמרו: עבירה מטמטמת לבו של אדם.
בספר מחשבת מביא שיש הבחנה בין השכל (המשמש לעיסוקים אינטלקטואלים) ללב שרק בו יכול האדם לחוש חויה רוחנית.
מאכלות אסורות מטמטמות כאמור את לבו של האדם, הוי אומר הן אוטמות את הלב בפני כניסת ערכים רוחניים וקרבה נפשית לאלוקים.(רמב"ן ואברבנאל)
דיני מאכלים אסורים ניתנו למען הנפש ולא למען הגוף. השמירה על דיני הכשרות, מזככת את מדות האדם ומעדנת אותן. האדם הינו יחידה פסיכופיזית. עדים אנו לתופעה לפיה מזון גשמי המוכנס לגוף האדם משפיע גם על נפשו: התנהגותו ומדותיו. לדוגמא שתיית יין או שכר. כך מאכלים האסורים מן התורה, משפיעים לרעה על נפש האדם: התנהגותו ומדותיו. יש מן המאכלים האסורים באכילה, לגבם ההסבר נראה ברור יותר, כגון: אכילת עופות טורפים, אשר באכילתם נטבע טבעם האכזרי בנפש אוכליהם. ברם, אף אם אין הסבר על סיבת השפעת מאכלים אסורים, די לנו בעצם הוכחת קיומה. (מתוך אשנב ליהדות)
עד לדור האחרון נראה בעליל הבדל יסודי בין יהודים לשאינם יהודים, והוא: במישור המדות, לא היו רוצחים בקרב יהודים בכל מקומות מושבותיהם (הכונה בכללות) עם ישראל לא הגיע מעולם לאכזריות ולהידרדרות מוסרית כפי שהגיעו אליהן-בתקופות שונות-העמים השונים. העם הגרמני, המתורבת ביותר, הגיע למעשי פשע שהם למטה מן הדיוטה התחתונה ביותר. בהבחיננו הבדל כה יסודי בין עם ישראל לעמים אחרים, עלינו לחקור: מה השפיע על שוני זה? וכדרכו של מחקר מעין זה, חייבים למצוא נקודה מאפיינת את בני העם היהודי ואינה המצויה אצל האחרים. המסקנה המתבקשת היא הכשרות. כי שטח הכשרות היה הדבר היחידי עליו הקפידו כל בני ישראל בכל אתר ואתר, גם כאשר לא שמרו שבת או מצוות אחרות. מאידך גיסא, דיני הכשרות של התורה, הינם היחידים עליהם אין מקפיד כלל בני
עמים אחרים. המסקנה: הכשרות היא המשפיעה והשומרת על נפש היהודי ומדותיו.
אכן אין הסבר מדוע מאכלים אסורים גורמים למדות רעות. אך גם לגבי רובן הגדול של התרופות, אין הסבר מדוע דוקא תרופה פלונית מדבירה נגיף זה או אחר. אלא נערכו ניסויים והוכח כי תרופה פלונית מועילה להדברת נגיף מסוים הגורם למחלה פלונית. על יסוד הנחה זו נקבע מקור ההשפעה. הוא הדין בענין טעם איסור מאכלים אסורים. די בעובדה שאכילתם משפיעה במישור המדות. רק בורא העולם אשר יצר את האדם ואת המאכלים מן הצומח ומן החי, יודע מה בדיוק מזיק ומשפיע על מה. ועל יסוד זה אסר מה שאסר לשמור את נפשותינו. לדאבוננו דורנו מחזק הנחה זו. הננו עדים כיום לסוגי עבריינים חמורים שלא ידענו דוגמתם בעבר. אף בגולה הדוויה לא היה ביננו רוצחים , אין זה אלא משום שאף השולחן הטהור, עליו שמרו הכל, גם הוא נפגם והתוצאות אינן מאחרות לבוא, הן נותנות את אותותיהן, בהתאם להסבר זה.
מצות צדקה
מצות צדקה הינה ענף ממצות "ואהבת לרעך כמוך" מהותה: דאגה לחברך לבל יחסר לו מאומה ותהיה לו הרגשה טובה ונעימה-כמוך. על כן היא מחייבת לספק לעני לא רק אוכל ולבוש מינימלי, אלא כל מה שחסר לו. לפי הרגלו והרגשתו למשל, אם היה רגיל לאביזרים מסוימים ובהעדרם אינו מרגיש בטוב, יש לספקם לו,
ובלשון ההלכה: "אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". (יורה דעה סימן ר"נ סעיף א') ואין כאן הגזמה, אלא דאגה כנה.
וכן מסופר בגמ' מסכת כתובות (דף ס"ז(: "מעשה באחד שבא לפני רבי נחמיה. אמר לו רבי נחמיה: מה אתה רגיל לאכול בסעודתך? אמר לו בשר שמן ויין ישן. אמר לו רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים (כלומר אכל עמו עדשים) ומת. אמר רבי נחמיה: אוי לו לזה שהרגו נחמיה.
ועוד מסופר שם בגמ' מעשה באחד שבא לפני רבא. אמר לו רבא: מה אתה רגיל לאכול בסעודתך? אמר לו: תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר לו: ואין אתה חושש ודואג לדוחק הציבור? אמר לו העני וכי משלהם אני אוכל? איני אוכל אלא מה שנותן לי הקב"ה, שכתוב: ואתה נותן להם את אכלם בעתו מלמד, שלכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו, והיינו לכל אחד ואחד לפי הרגלו, בתוך כך באה אחותו של רבא, שלא ראה אותה שלש עשרה שנה, והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן. אמר רבא מה הדבר הזה שארע לפני כעת, שלא הייתי רגיל בכך והיא הביאה לי כל זאת, אמר רבא לזה האיש: דברתי נגדך יותר מדי, מחל לי קום ואכול מה שאתה רגיל בו. אם כן ממעשים אלו אנו למדים עד כמה היא מצות הצדקה.
נתינת צדקה לעניים היא חובה ולא רשות. מן הדין-ולא לפנים משורת הדין. צדקה מלשון צדק. הצדק דורש מבעל יכולת לתת סיוע לעני ולנזקק. רק המאמין כי יש אלוקים המשגיח עליו ורואהו בכל מקום גם אם הוא מנסה לרמות את רעהו בהיותו יהודי, יירתע מפגיעה מזולתו, ואף ישאף להיטיב עמו, כפי שהוא מצווה.
בעלי חזונות דומים המעורטלים מאמונה, לא זו בלבד שלא הצליחו להגשים חזון נעלה זה אלא אף הגיעו לתוצאות הפוכות. כי יצר הממון והאנוכיות הטבעיים מונעים זאת בעצם.
גישה זו פיתחה את העזרה ההדדית בין היהודים: מתן בסתר, קופות גמ"ח (גמילות חסדים) להלואות ללא רבית ועוד. היא עידנה את טבע האדם ההרגל לעזור ולתת לזולת הטביע את רישומו בנפש הנותן. כך חיו אבותינו גם בארצות פזוריהם בגולה הדוויה להעברת הדאגה לנזקקים לידי ידים ממלכתיות ומוניציפאליות בדורנו, גם צד שלילי חסר החנוך לחסד ולעזרה לזולת. האנשים חדלים ביותר ויותר, מעזרה אישית ישירה, בסומכם על מוסדות העם. מיעוט הנתינה מטביע מדות שליליות בנפש ויוצר בו-ברבות הזמן דאגה לעצמו, גם אם היא על חשבון הזולת והציבור.
צא ולמד מדור המבול כה היו מעשיהם מושחתים ומלאים בעבירות הכי חמורות ביותר מכל מקום לא נחתם דינם אלא על הגזל שלא ריחמו אחד על השני ולא ידעו להתחסד עם הבריות וחיו כל אחד על חשבון הזולת והציבור, וממילא לא היה מקום להשאיר אותם בעולם הזה.
וכשנתבונן נראה שה' בנה את העולם שוב מנח לבניו אחר דור המבול לפי שהיה בעל חסד גדול, ולא עוד אלא ששהו בתיבה שנה תמימה כדי ללמוד פרקים בהלכות חסד, לא לחינם ה' הציל את נח מכל בני דורו אלא לפי שהיתה בו מידת החסד מנערותו וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק ויחי למך וגו' ויולד בן ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'. ויולד
בן שממנו נבנה העולם אחר דור המבול (רש"י) וזה רמוז במלה "בן" שנכתבה רק בלידת נח ולא שהוזכרה בשאר הפסוקים (בשאר הדורות שנולדו) ונקרא שמו נח כיון שהביא נחת ונחמה בעולם במה שתיקן להם מחרשה, שעד נח היו חורשים בידיהם וברגליהם והיו מצטערים בזריעה ובחרישה, ונח עשה חסד גדול לבני דורו וגם בזכותו הארץ הוציאה פחות קוצים ודרדרים, כי לפני כן מקללתו של אדם הראשון כשהיו זורעים חיטים הארץ היתה מוציאה הרבה קוצים, ובימי נח נחה.
וכן החסד ומצות הצדקה שעשו בתיבה, הרי ע"פ שכל לא מובן בכלל איך תיבת נח חתימת הכופר היתה יכולה להחזיר מעמד בתוך גלי המים החזקים והמבול הקשה שהרס את כל העולם איזו זכות עמדה לתיבה זו לעשות לה ניסים גדולים כאלו? וכן איך התיבה החזיקה את כל החיות והבהמות, איך לא פרו ורבו בתיבה, איך לא הזיקו זה את זה. איך האוכל לא התעפש.
אלא אומרים חז"ל שרק החסד שהיה בתיבה שנה שלימה הוא זה שהציל את התיבה בדרך נס. ומהו החסד? נח ובניו ומשפחתו שמונה נפשות האכילו עשרות אלפי בעלי חיים כל אחד בזמנו, ומזונו המיוחד לו הן ביום והן בלילה, שנה תמימה, חסד שאין כדוגמתו.
וכאן רואים את הדבר והיפוכו, עונש דור המבול היה על החמס ואי חסד, ואילו נח ניצל בזכות החסד, ולא רק זה אלא התחנך שנה שלמה במדת החסד למעלה מן המשוער אפילו לבהמות וחיות וזאת בכדי להבין עולם חדש של חסד כי רק עולם חסד יבנה.
הרב רפאל טטרוא הי"ו ירושלים
