פרשת תצוה
"זך וכתית"– דרך לקנין תורה
פרשת תצוה פותחת בציווי על שמן המשחה, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ז כ-כ"א)
ציווי זה מהווה חזרה על הבקשה לתרום שמן למאור שבריש פרשת תרומה, ולכאורה אין זה מקומו, שהרי השמן דרוש לעבודה במשכן, ופסוקים אלה עסוקים בהקמתו. בפשטות מתאים היה שהציווי על שמן המשחה יבוא אחרי הפסוקים שמצווים על בגדי הכהונה, וכדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" (שמות כ"ה ו') שכתבו:
"תימה שכל הפרשה בצרכי בנין, חוץ מפסוק זה שהוא צורך שולחן גבוה, ואינו אומר חטים ללחם הפנים וכבשים לתמידין ועצים למערכה?"
והשיבו:
"ויש לומר ששלושתן צורך בנין הן – שמן המשחה, שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן, וקטורת נמי, שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכו, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה נראית, דכתיב 'וכסה ענן הקטרת', וכתיב: 'כי בענן אראה', ושמן למאור, שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית, ואף על גב דלאו לאור הוא (הקב"ה) צריך, מכל מקום הוא כבוד של מעלה".
נמצא, שלשמן יש שייכות ממשית לתהליך הבניה וההכנה, ולא רק לעצם העבודה במשכן.
בספר "קמץ המנחה" פרשת תצוה (עמ' ק"א) עומד על משמעות ההבדל שבין השמנים, וכה דבריו:
"אם לפנינו שני מינים של שמן זית ושניהם מאיכות טובה, אין להכיר הבדל בטעם, בטוהר או בצבע ביניהם, אך האחד עשוי בעבודה מייגעת על ידי כתישה בידיים והשני על ידי טחינה וכבישה בבית הבד: להדלקה במנורה יש לבחור לפי דברי התורה רק את השמן שהופק על ידי כתישה.
עוד אמרו חז"ל: 'כתית למאור' ולא כתית למנחות (מנחות פו ע"א), כלומר למנחות שהקריבו על המזבח לא היה צורך בשמן כתית.
אפשר להבין את ההלכה המבדילה בין סוג השמן הנדרש למאור במנורה לבין סוג השמן הנדרש לקרבן מנחה, אם נפרש מה מסמלת לנו המנורה במשכן. אור המנורה הזה המאיר הוא סמל לתורה, התורה נמשלה לאור המאיר את החושך, את אי הידיעה והבערות. המנורה היא הכלי אשר נועד לקבל את השמן, השמן – החומר אשר ישמש להדלקת הנר. המנורה היא סמל לכוחות השכליים הנתונים לאדם מלידה, הם הכלי אשר נועד לקבל את החכמה והדעת, לעבדם ולנצלם בצורה יעילה ובתבונה.
שתי הלכות נאמרו בשמן: 'זך', כלומר טהור ונקי משמרים, ו'כתית' – כתוש בידים. ההלכה מלמדת אותנו את דרך הרכישה של השמן אשר בו הדליקו את המנורה, אופן יצירתו, מראהו ואיכותו. החומר אשר ידרש להדלקת האור יהיה זך, בלי שמרים ותערובת זרה, כלומר התורה שאדם לומד תהיה טהורה וזכה מפי מורה נאמן שתוכו כברו. דע מאיזה מקור נלקחה, כשם שאיכות טובה של השמן היא עריבות לכך שגם האור אשר ידלק ממנו יהיה בהיר ויציב, כך יש להקפיד על טיב המזון הרוחני אשר אנו מגישים לשכל, כדי שתווצר ותתגבש השקפה בהירה שתאיר ללומד את דרכו.
התכונה השניה הנדרשת מהחומר הבא להאיר היא, שיהא 'כתית'. התורה מרמזת לנו בזה על הדרכים לקנין תורה. מלכים משאירים כתרם לבניהם ועשירים את עשרם, אבל התורה אינה ירושה ואינה דומה לרכוש שהאב מוריש לבנו, אלא גם הבנים צריכים להשקיע עמל ויגיעה כדי לרכוש אותה". כדאיתא במסכת (קידושין דף סו.) ובמסכת יומא ( דף ע"ב:) וכן בפרקי אבות דרבי נתן ( פרק מ"א)
יש כאן שני ציוויים, השמן צריך להיות 'זך' ו'כתית'. הזך רומז לכך שכשאדם לומד תורה אסור שבתורה שלו יהיו מעורבים שמרים, התורה צריכה להופיע בשלמותה ובטהרתה. והדרך להגיע לכך היא 'כתית', צריך לעמול, לטפס לראש האילן ולברור את הזיתים אחד לאחד, עד מציאת הטיפה הזכה שבזיתים המשובחים ביותר.
"נמצאנו למדים כי חייב כל אדם ליצור לו דרכי לימוד שישמשו לו יסוד לקבלת החכמה, עד שברכת ה' תאיר את שכלו. אנו מתפללים 'וחננו מאתך דעה בינה והשכל' אך את מקום הקליטה עלינו ליצור. יותר מאשר בכל תחום אחר של החיים נדרש האדם ללימוד ולעשיה בכל יכלתו, כדי שברכת ה' ואור ה' ישרו על פעלו.
לעת הצורך ניצוץ של אור בא מלמעלה, אבל החומר הדולק צריך להיות אגור מקודם באדם. בדומה למנורה, שאם נכבו נרותיה מביאים לה אש מהאש אשר על המערכה שעל המזבח, אש שמקורה היתה אש מן השמים שירדה בזמן חנוכת המשכן, כשם שהשמן למאור חייב היה להיות שמן זית כתית והופק בעמל ויגיעה, כן התורה נקנית רק ביגיעה קשה, בהתמדה בלתי פוסקת.
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
