שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'אחרי מות קדושים'

שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'אחרי מות קדושים'

פרשת אחרי מות קדושים

התורה קובעת כי פירות העץ בשלוש השנים הראשונות שלו אסורים באיסור עורלה. פירות השנה הרביעית הם קדושים, ונאכלים בקדושה בירושלים. רק בהגיע העץ לשנתו החמישית נעשים הפירות מותרים לגמרי. והתורה מוסיפה שברכה מיוחדת ניתנת בפירות השנה החמישית: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ, לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". נמצא שפירות השנה החמישית נעלים אף מפירות השנה הרביעית, שכן הם מתברכים בהוספה מיוחדת. ונשאלת השאלה: האוּמנם פירות חולין, המותרים באכילה אפילו בטומאה, עומדים במדרגה רוחנית גבוהה מפירות קדושים, שיש לאוכלם בירושלים?!

מסופר שבטרם גילה הבעל-שם-טוב את תורת החסידות, כשהיה נסתר, היה עובר בקהילות יהודיות, פוגש עוברים ושבים ומתעניין בשלומם, כדי שישיבו לו "ברוך ה', תודה לה'", ועוד דברי שבח והודיה לקב"ה. פעם אחת בא למקום שבו חי תלמיד חכם גדול, זקן מופלג, שהיה פרוש מענייני העולם יותר מחמישים שנה ועסק בלימוד התורה. הבעש"ט התעניין בשלומו ובמצב בריאותו, ונענה בהתעלמות. תהה הבעש"ט: "מדוע אתם מקפחים את פרנסתו של הקב"ה?". והסביר, כי כשם שבני ישראל מתפרנסים מידי הבורא, כך הבורא "יושב תהילות ישראל" – 'יושב' כביכול על הפרנסה שבני ישראל מספקים לו, בדמות התהילות שהם מהללים אותו.

מה פשר תשובת הבעש"ט? וכי לימוד התורה של אותו גאון אינו 'מפרנס' את הקב"ה? איזו עדיפות יש להודיה לה' על בריאות טובה מלימוד תורה בהתמסרות מוחלטת? ההסבר הוא, ש'פרנסתו' של הקב"ה נמצאת דווקא בתחומים הגשמיים ביותר של האדם. זו תכלית הבריאה, לקדש את הארציוּת הנחותה ולגלות את האור האלוקי הטמון בה, כמאמר המדרש (תנחומא בחוקותי ג): "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". זו גם המעלה בפירות החולין של השנה החמישית, לעומת הפירות הקדושים של השנה הרביעית. כשיהודי מגלה בגידולי חולין סתמיים לכאורה את ברכת ה', והוא מהלל את הקב"ה על כך – אין מעלה גדולה מזו. הוא מצליח להשרות את השכינה, מהמדרגה הגבוהה ביותר – "ואתה קדוש", ועד לעולם הזה הירוד – "יושב", על-ידי "תהילות ישראל".

ואולם אל המעלה הגדולה של פירות השנה החמישית אי-אפשר להגיע אלא על-ידי שעוברים קודם בשנה הרביעית. אי-אפשר לקפוץ היישר אל המעלה הגדולה שבקידוש החולין, וחייבים לעבור תחילה שלב של קדושה שלמעלה מהעולם. כאשר מתעלים בהדרגתיות ועל-פי הסדר הנכון, תחילה עוסקים בקדושה הגלויה שבתורה וממנה עוברים לקידוש החולין – גם התורה עצמה משתבחת. לכן התורה ירדה לעולם הזה דווקא, ולא נותרה בקרב המלאכים. ולכן אמרו חז"ל (יבמות קט,ב): "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו". יהודי נדרש לשלב את לימוד תורה עם גמילות חסדים והשראת הקדושה בתחומי המעשֶה. (תורת מנחם)

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*