פרשת משפטים
הגמרא קובעת: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", ומונה כמה סיבות לכך. הדבר דורש הסבר: הלוא צדקה היא נתינה מוחלטת; האדם נותן את כספו ונפרד ממנו לנצח; בעוד המלווה צפוי לקבלו בחזרה בבוא מועד הפירעון, וכל מה שנתן למעשה אינו אלא הפסד הרווח שהיה יכול להרוויח מהכסף בתקופת ההלוואה. יתרה מזו, בספר התניא מוסברת מעלת הצדקה, "הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'". כלומר, הצדקה משמעותה שהאדם נותן את חיי נפשו ממש לקב"ה. אם כן, איך ייתכן שגמילות חסדים תהיה גדולה מן הצדקה?
אמנם יש חיסרון בצדקה לעומת גמילות חסדים, שבצדקה יכולה להיות בושה למקבל, ואילו בהלוואה אין בושה, שכן גם עשיר יכול להזדקק להלוואה. ואולם זו אינה סיבה לראות את גמילות החסדים במדרגה עליונה מזו של הצדקה, כי גם בצדקה יש אופן ש"הנותן… לא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח", ואז אין למקבל בושה. אלא שמעלת גמילות חסדים על הצדקה נעוצה בקשר הממושך שנוצר בין המלווה ללווה. אמנם בצדקה עצם הנתינה גדולה יותר, כאמור, ואולם זו נתינה של רגע אחד, ואחריה הכסף כבר שייך למקבל ואין לנותן קשר איתו. לעומת זה, בהלוואה הקשר בין המלווה ללווה נמשך לאורך כל תקופת ההלוואה. כשאדם מלווה כסף לחברו, בהתחשב בכלל "אין אדם פורע בתוך זמנו", הרי שנעשתה כאן מצווה שתימשך זמן ממושך ביותר.
הסבר זה מיישב עוד שאלה. חז"ל כללו את 'עיון תפילה' בתוך גמילות חסדים, ולכן הוא נמנה עם הדברים ש"אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא". שואל ה'צמח צדק': והלוא תפילה היא במקום הקרבנות, ואם הקרבנות נחשבים חסד, מדוע הנביא אומר על הקרבנות "חסד חפצתי ולא זבח", ומכאן שקרבנות אינם בכלל חסד? והוא משיב שכאן הכוונה לקרבנות תמיד ומוסף, שהם קרבנות ציבור. קרבנות אלה נקנים בשותפות של כל בני ישראל, ולכן יש כאן חסד, כי על-ידי שיהודי אחד תורם מכספו לקרבנות הציבור מתאפשרת הקרבת הקרבנות בעבור כל העם.
בתרומה לקרבנות הציבור יש גם המשכיות, כפי שהיא קיימת בגמילות חסדים. במחלוקת קורח ביקש משה רבנו מהקב"ה: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם", וכדברי רש"י: "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך". נשאלת כאן השאלה: הלוא משעה שתרמו הכסף אינו ברשותם? מסביר הגאון הרוגצ'ובי שבקרבנות ציבור יש בכסף התרומה שני היבטים, ציבורי ופרטי. במובן זה, גם לאחר שהיחיד תרם את הכסף, עדיין יש לו קשר עם התרומה, עד שאפשר להפרידו מהסכום הכללי. בכך פעולת החסד שבקרבנות הציבור דומה לגמילות חסדים, שאינה פעולה חד-פעמית אלא היא נמשכת לאורך זמן. (תורת מנחם)
