פרשת תרומה
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה-ב)
הגמרא במסכת (קידושין לו.) הביאה שדוקא בני ישראל יכולים לסמוך על הקורבן ולא בנות ישראל, ונלמד דין זה מדכתיב: "בני ישראל" ודרשו בני ישראל ולא בנות ישראל, ותמה הריטב"א שם: אם כן איך תרמו הנשים למשכן, וכמבואר בפסוק: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב" (לה- כב) והלא נאמר: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" ונדרוש בני ישראל ולא בנות ישראל?
ותירץ: א – הנשים עצמן הביאו ולא נצטוו על כך. ב – דכיון ולעניין קורבן נתרבו אפילו העובדי כוכבים וכדרשינן איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכל שכן נשים.
ותירוצו הראשון לכאורה צריך ביאור, דאם הנשים נתמעטו והופקעו מכך, אם כן, מה משנה אם תרמו בעצמן הלא הוא דומיא דסמיכה שנתמעטו, ואם עשו מעצמן הרי זה מעכב, ואם כן הוא הדין הכא?
והתירוץ השני צריך ביאור, שאם נלמד דין תרומה מעכו"ם נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ורק לעניין קרבן שהתרבה עכו"ם אמרינן דאשה תוכל להביא קרבן, אבל לעניין תרומה למשכן דכתיב: 'ויקחו לי' – לשמי בודאי שאם היה בא עכו"ם לתרום לא היו מקבלים ממנו תרומות דאין דין תרומה למשכן כדין צדקה בעלמא, דלא בעינן בו לשמה, דבתרומת המשכן יש דין לשמה, ואם כן מנא לן דאשה יכולה לתרום? ונמצא בני ישראל ולא בנות ישראל, ואם כן איך תרמו הנשים למשכן?
ועיין ב'משך חכמה' שדייק מאת כל איש, ולא כל אשה, דאסור לגבאי צדקה לקבל מתנה מרובה מאשה דאפשר ונותנת ללא רשות בעלה. (מסופר על רבי חיים זוננפלד שהגיעה אליו המחאה גדולה לצרכי צדקה והיה חתום על זה שם של אשה והחזיר את ההמחאה שמא ניתנה ללא רשות בעלה, וכשהגיע לידי הבעל הוא באמת השתומם על גודל הסכום, ונסע לרבי חיים ואמר לו שבאמת מעולם לא היה בכוונתו לתרום סכום כזה, אולם וכיון ומתפעל הוא מהדרך בה נהג, הוא רוצה לתרום את כל הסכום). ועל כל פנים יקשה קושיא הריטב"א דאף מתנה מועטת היאך תתרום הלא נתמעטו נשים מהפסוק בני ישראל?
ויש לומר עפ"י דברי הספורנו ויקהל: "ויבואו האנשים על הנשים" שכתב שהוצרכו האנשים לבוא כדי לומר שמסכימים הם לתרומת האשה, ואם כן, יש לומר דזהו תרומת האנשים ולא הנשים, ואם כן, גם כאן דכתיב: "דבר אל בני ישראל" הכוונה שיסכימו בדעתם על תרומת נשותיהם והתרומה היא של בני ישראל ולא של הנשים. אלא דאכתי צריך ביאור דהרי מובן הדבר בנשואות, דאז תרומתן היא של בעליהן ולא בפנויות דתרומתן של עצמן, ולא מצינו שנמנעו מלקבל מן הפנויות. ועוד, שכל הדין שמה שקנתה אשה קנה בעלה ומעשה ידיה לבעלה – היא תקנת חז"ל שתיקנו לטובתה תחת מזונותיה שבעלה חייב לה. ובמדבר עוד לא היתה תקנה זו, ובפרט שניזונו כולם בשוה מהמן ולא ממעשי ידיהם, וא"כ למה היה צריך לדבר אל בני ישראל שיסכימו לתרומת נשותיהם, והרי מעשי ידי נשותיהם לא שלהם ויכולות הנשים לתרום גם בלא רצון בעליהם?
ואפשר ליישב, דכאשר נדבה את תכשיטיה לבית המקדש וכגון טבעת וכומז המובא בפסוק אולי זה בגדר דברים שבינו לבינה, שבעלה יכול להפר לה, ולפיכך הוצרך לומר: "דבר אל בני ישראל" שלא יפרו לנשותיהם את הנדרים הללו.
שבת שלום ובשורות טובות
חכם יוסף מודזגברישווילי הי"ו מלוד
