פרשת "כי תשא"
"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" [לב-יט]
רק בעיניך תביט
ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעינו [מדרש רבא דברים].
אם נתבונן במעשה העגל ובמהלכיו, נראה דבר תמוה. כאשר הקב"ה אומר למשה: "לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" [לב-ז] משה שמע את הדברים החמורים מפי הקב"ה המבקש לעשות בהם כליה – "ויחר אפו בהם ואכלם" [לב-י] ומבקש מאיתו, "למה ה' יחרה אפך בעמך" [לב-יא].
ומפליא הדבר שלא רואים אצל משה תגובה חריפה למשמע מעשה העגל, רק מאוחר יותר כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העגל ואת המחולות, רק אז: "וישלך מידיו את הלוחות וישבור אותם תחת ההר" [לב-יט] לכאורה קשה, מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד? כאשר הוא שומע במרומים שבני ישראל עובדים עבודה זרה, מדוע מתמהמה מלשבור את הלוחות מיד?
הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו "אלה הדברים" מבאר את הדברים כך: מכאן אנו רואים שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה, ואין לדון על סמך שמיעה אף אם היא באה מפי הקב"ה, שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".
ידוע שהלוחות היו מורכבים משני חלקים כדכתיב: "שני לוחות אבנים" [שמות לד-א] לוח אחד היה בו מצוות בין אדם לחבירו ולוח שני היו בו מצוות בין אדם למקום, וכששמע משה רבינו שבני ישראל חטאו במצוות שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות, כיון שסבר שאם יקיימו את המצוות שבין אדם לחבירו עדיין המצב טוב, שכן לפחות הם מקיימים מצוות חשובות. אך, כאשר ירד מן ההר וראה את המחולות ויתירה מזו, התברר לו שקמו לצחק [לב-ו] ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים, שהן בעיקרן עבירות שבין אדם לחבירו, אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית, כיוון שבכך הם עברו על שני לוחות הברית והבין שאין קיום של מצוות, בין אדם לחבירו ללא קיום מצוות שבין אדם למקום. אין אלו שתי יחידות נפרדות. אמנם אצל אומות העולם הדברים יתכנו, הם מקיימים מצוות שבין אדם לחבירו שכן פרי השכל וההגיון המחייבים זאת, אבל אצל עם ישראל אין הדברים כן, אצלנו קיום המצוות שבין אדם לחבירו הוא משום ציווי ה', ומי שאינו מחזיק במצוות שבין אדם למקום לא יכול לקיים את המצוות שבין אדם לחבירו, ועד מהרה ייכשל בהן, כיון שאין יראת אלוקים בו. וזאת אנו רואים אצל עם ישראל, בהיכשלם בעבודה זרה, מכאן הייתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, אשר מהווים בסיס קיומו של העם היהודי, והעובר עליהם נחשב כאילו עובר על כל התורה כולה.
בזה אולי נבין את מעשה העגל, בעם ישראל היו שני חלקים: חלק "הערב רב" חיפש, "מנהיג" וניצל זאת לעבודה זרה, והחלק השני אשר חיפש מנהיג שיהיה מוליך ומביא בין עם ישראל להקב"ה כפי שהיה משה, אך טעותם הייתה שהם בחרו מנהיג על פי השכל וההיגיון ולא על פי ברכת ה', וכאשר פועלים בצורה זו אלו הם התוצאות. מכאן נבין את ריבוי הפעמים שבהם נאמר בפרשת "פקודי" "כאשר ציוה ה' את משה", שמונה עשרה פעם, על כל פרט ופרט שמשה עשה נאמר: "כאשר ציוה ה' את משה" הרי יכולה הייתה התורה לכתוב פעם אחת בסיום הפרשה ודי, אלא מכאן נבין אם כל פרט ופרט שנעשה הוא לא כאשר ציוה ה' את משה, אלא הוא רק בהגיון האדם והשכל הישר, מכאן קלה הדרך לטעויות ולאי עשיית רצון ה'. באה התורה להדגיש, שאצל משה כל פרט ופרט נעשה בדיוק כפי שציוה ה'. ובכך גם נבין את החיבור הקיים בין שני הלוחות,וכאשר ראה משה בעיניו כי הקלקול גדול, ואי אפשר לו לעולם להתקיים ללא קיום מצוות שבין אדם לחבירו, אז הבין משה שבקילקול זה אי אפשר לתת להם את הלוחות, ובמצב זה הפיתרון המיידי הוא שבירת הלוחות.
אין מדובר כאן בחטא שאדם עבר ועליו לתקן, יש כאן שבירת מוסכמות. העבירה שנעשתה על ידי בני ישראל היא אינה בגדר עוד "עבירה" שעליה צריך תשובה, מדובר כאן בשבירת כללי המשחק וזו עבירה שיש "לתת לו מענה מיידי", וכאשר ראה זאת משה בעיניו הבין שאי אפשר לתת להם את הלוחות, הם אינם ראויים ללוחות אלו ועל כן שיבר אותם.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
