פרשת 'בהעלותך'
להעריך ולהאמין
נמצאים אנחנו בימים גדולים של חג השבועות – חג מתן תורה, הנקרא בספרים הקדושים "ראש השנה לרוחניות". סגולותיו המיוחדות של החג יכולות להאיר לנו לאורך השנה כולה בקבלת אורות רוחניים (המשפיעים באופן ישיר גם בעניינים הגשמיים).
בפרשת השבוע, רואים אנו את עם ישראל, "דור דעה", דור שראו וחוו חוויות רוחניות בחוש ובאופן ממשי ניסים גלויים בעיניים, ובכל זאת רואים אנו בפרשה עד כמה הם מתמרמרים על רוע גורלם. מספרת התורה: "ויהי העם כמתאוננים… זכרנו את הדגה אשר במצרים, את הקישואים, את האבטיחים… ועתה נפשנו יבשה אין כל". (במדבר, פרק יא פסוקים א – ו). חז"ל דרשו: "אין כל" – "ומכיוון שביקשו לטעום בו (מן) דברים מזיקים שאינם בריאים ולא עלה בידם, בעטו ופסקו: "אין כל" – אין זה שווה מאומה"! (יומא עה', ע"א). וזה נחשב להם לחטא.
עם ישראל זכו במשך 40 שנה למזון שמיימי הנקרא "מן". וכל טעם שחפץ היה האדם לטעום באותו הרגע, היה טועם בו. כאן, החטא היה שהם חיפשו משהו "חריג", וכשלא מצאו את טעמו במן, אמרו "אין כל".
והלקח: תשאף להשיג הישגים, להתעלות ברוחניות, להרוויח בעסקים, אבל אל תתמרמר על מר גורלך ותאמר "אין כל"!.
מסופר על אברך שלמרות היותו תלמיד חכם, היה מדוכדך ולעומת "ים התורה" האין סופי היה מרגיש נחיתות. לימים פגש בעל תשובה "טרי" שלא הכירו מעולם, וזה אמר לו: "אני מקנא בך כל כך!".
ענה האברך: "אבל אינך מכיר אותי, מניין תדע כי יש לקנאות בי?".
הלה השיב: "אבל אתה יודע לקרוא אותיות רש"י!".
ואז מספר האברך, חשבתי כמה הוא צודק! כמה אני צריך להעריך את הקיים, את מה שיש לי.
הגמרא במסכת כתובות (דף סז' ע"ב) מביאה מעשה: אדם הגיע כאורח אצל רבי נחמיה. שאל אותו רבי נחמיה במה אתה רגיל לסעוד? השיב לו: בבשר שמן ויין ישן. ענה לו: יש לי עדשים רצונך לאכול עמי? אכל האורח עדשים ומת.
סיפור נוסף (שם): הגיע אורח אצל רבא. שאל אותו רבא במה אתה רגיל לסעוד? השיב לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. ענה לו רבא: כי אין לו את המבוקש. השיבו האורח: האם ממך אני אוכל? המזון והפרנסה מאת ה' היא!… תוך כדי שיחה הגיעה אחותו של רבא לבקרו לאחר שלא ראה אותה 13 שנים (!) עם סל מלא בתרנגולים מפוטמים ויין ישן. אמר לו רבא לאורח: קום ואכול את אשר בקשת!
הרי לנו שני סיפורים דומים באותו עמוד בגמרא, ושונים זה מזה בתכלית. והשאלה הנשאלת: מדוע בסיפור הראשון האורח לא זכה לנס וקיבל את מבוקשו (בשר שמן ויין ישן) ואילו בסיפור השני התגשם חלומו של האורח בו במקום וקיבל תרנגולת פטומה ויין ישן?
התשובה היא לפי דברי הגאון רבי חיים וולוז'ין, בספרו "הנפש החיים" (שער ראשון) (ומובא כך גם בשם הבעל שם טוב הקדוש), על הפסוק "ה' צילך על יד ימינך" – כי קבלת השפע לאדם הינו כמו הצל, לפי אמונתו ולפי מעשיו והתנהגותו – וכפי שהוא ינהג – כן ינהג עמו השם יתברך. במידה שאדם מודד מודדין לו (מסכת סוטה פרק א' משנה ז' ועוד).
ההבדל בין שתי הסיפורים בגמרא הוא שהראשון לא היה בדרגת אמונה כה חזקה שה' ישלח לו את מבוקשו, ואילו השני היה בעל מדרגה כה גבוהה באמונה, הקב"ה שלח לו את מבוקשו במקום.
מסקנות לגבינו לסיכומם של דברים:
א. האדם ייצור מיוחד הוא. יכול הוא להוגיע לפסגות ויכול הוא לרדת לבאר שחת. הכל תלוי בו. במעשיו! לכן התורה מספרת לנו את מאורעות עם ישראל במדבר, ללמדנו כי גם כאשר הגיעו הם לפסגות, היו להם גם רגעים של ירידה (לפי מדרגתם), עליהם הם נענשו.
ב. זוהי מהותו של חג השבועות, ואת ההישגים ממנה יש לנו לקחת לאורך השנה כולה. יהיו עליות ומורדות, אך תמיד נשאף לעלייה מתמדת ברוחניות ולהחזיק בה.
ג. אם נעריך את הקיים ונאמין בבורא עולם באופן מוחשי בחיינו כי הכל מאתו יתברך, חיינו יהיו מאושרים יותר, שלווים יותר (לא יהיו טענות ותסכולים) וגם נזכה לקבלת שפע וברכה. זה בידנו!
הרב יצחק גגולא הי"ו מרחובות
