פרשת 'תזריע'
"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת" [יג-ב]
לא נורא יהיה בסדר!
נגע צרעת באה לאדם על חטא לשון הרע וגסות הרוח, הצרוע נענש גם בהגליה, הרחקה, והוא עצמו חייב להכריז "טמא טמא יקרא" אין ספק שעונש זה של בזיונות הוא חמור ביותר והוא פוגע בדבר הרגיש ביותר אצל האדם – כבודו נפגע ונרמס.
ולפלא ! התורה הרי יודעת לחוס על כבודו של אדם ומדוע נענש האדם בבזיון גדול כל כך?
בספר "שערי שמחה" מבוארים הדברים באופן נפלא: נגעי בתים ונגעי בגדים משמשים כהתרעות מוקדמות: זהו שלב מכין לקראת השלב האחרון של נגעי האדם, הדברים אינם מגיעים בפתאומיות אלא דווקא בהדרגתיות כדי שהאדם יהיה טמא בטומאת צרעת יש צורך שיהיה "נגע" כלומר שהבשר יהפך ללבן ובנוסף לכך "סימן טומאה" שער לבן או בשר חי בתוך הנגע, כשהנגע פוגע באדם הוא מתהווה בשני שלבים "שאת או ספחת" כלומר שהבשר נהפך ללבן ואח"כ הופך לצרעת.
מכאן מובנים הדברים היטב, העונש שמקבל האדם אינו מגיע רק על מה שאדם חוטא אלא בעיקר בא לשמש לו כאזהרה, התמרור "עצור"! התבונן! אל תמשיך בדרך בה התחלת! ולכן אמרו חז"ל: "קשה לפני הקב"ה לפשוט יד באדם זה אלא מתרה בו,ומשנה ביתו,חזר בו, יפה,ואם לא, משנה בבגדו,חזר בו יפה ואם לאו באין בגופו".
הקב"ה מציב בפנינו תמרורי אזהרה וכאשר אנו לא שמים לב לתמרור בא הפגע , יתכנו שני מצבים בהם הקב"ה מתרה בנו: האחד האדם מגיע למצב של כמעט אסון כדוגמת מכונית שבלמה לפניו בפתאומיות בכביש והנה התרחש הנס ולא נפגע כלל. הראיה צריכה להיות בבחינת דע לך שבעוד רגע יכולת לקפח חייך והקב"ה הצילך מדבר של כמעט אסון, שהוא מצב של סכנה, הוא מהווה תזכורת מן השמיים גם אם הסכנה חלפה בסופו של דבר, ואם לא יטיב דרכיו ומעשיו עלולה הסכנה להפוך לאסון, "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו", גם בראיה בעלמא יש צורך לפשפש במעשים כדי שלא יגיעו עליו באמת.
התראה נוספת הקיימת היא כאשר הצרה בסופו של דבר פוגעת באדם, גם כאן בא הקב"ה להזהיר את האדם ולומר לו: התבונן וראה מה קורה לך – לעיתים מכה רודפת מכה ואין מרווחים בין הצרות, אך לצערנו האם מסתכל על ההתרחשויות כדבר שבאקראי, סואינו רואה את המהלכים המתנהלים בעולמות העליונים, חסרה לאדם התמונה במלואה,הוא רואה חלק ועוד חלק ואינו רואה את כל המערכה. בדואי אחד נבער מדעת, אשר מעולם לא היה במקום ישוב אלא כל חייו היה חי באוהל אשר במדבר, רועה צאן,וחלב צאן שתה,הנה נזדמן לו להגיע למקום ישוב בארץ,המקום הראשון ממנו התפעל הייתה צומת כבישים גדולה, מכוניות, משאיות מכל הסוגים עוברים בארבעת כיווני הצומת והבדואי עומד ומשתאה, מתפעל מהסדר מופתי והכבוד שנוהגים הנהגים אלו באלו, פעם נוסעות המכוניות מצד צפון ופעם מצד מזרח, עודנו עומד ומתפעל ניגש אליו יהודי אחד ואומר לו: "ידידי , אל תסתכל למטה, תסתכל למעלה!" מה יש למעלה? שאל הבדואי, ענה היהודי, הינך רואה שם פנסים? אחד ירוק ואחד צהוב ואחד אדום, אלו סימנים המורים לנהגים כיצד עליהם להתנהג.
נתאר לעצמנו מה היה קורה בצומת ללא הרמזורים:הצומת הייתה תקועה ולאחר כמה שניות אף אחד מהנהגים לא היה מוותר…
תורתנו הקדושה ומצוותיה הם התמרורים והרמזורים שכאשר מקפידים עליהם יודעים מה לעשות ומה לא לעשות, איך מנהלים אורח חיים יהודי,אך כאשר אין רמזורים הצומת תקועה והישר בעיניו יעשה, תורה מלשון הוראה היא המורה לנו את הדרך הנכונה,והמצוות,הן הכלים אשר עימם עלינו לפעול בצורה הנכונה, אם רואה אדם שבאים עליו ייסורים, עליו לפשפש במעשיו ולפעול לתיקון מעשיו, אדם שאינו משנה את דרכו, כשרואה את מצבו המידרדר, הרי שהיסורים יגרמו לו רק סבל וחבל שעל ייסורים אלה הוא אינו מקבל שכר בבחינת "יסורים ממרקין עוונות"
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
