פרשת אמור
בפרשת השבוע מובא סיפורו של המגדף את ה' בעקבות מריבה שהייתה בין שני אנשים מבני ישראל, כמו שנאמר "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" (ויקרא כד, י).
על מה רבו? רש"י על התורה מבאר שהמקלל בא להקים את האוהל שלו במקום שחנו בו אנשי שבט דן – השבט של אימו, בתגובה אמר לו אחד מבני שבט דן, אין מקומך איתנו, שהרי התורה אומרת שהחלוקה של השבטים היא על פי הייחוס מצד האבא, ואביך הרי מצרי ולכן אין מקומך איתנו בשבט דן.
נכנסנו השניים לדין תורה אצל משה רבינו והדין נפסק, שבן המצרי חייב ואין מקומו עם אנשי שבט דן, ולכן עמד וגידף.
מפרשי התורה שואלים: מדוע המקלל התרעם כלפי ה' ולא כלפי משה שפסק נגדו את הדין?
על כך מובא בדעת זקנים, רבינו בחיי ועוד, כי הסיבה הייתה מכיוון שתוך כדי המריבה אמר לו חבירו: אביך המצרי משה הרגו, אמר לו בן המצרי: במה? אמר לו: בשם המפורש, מיד "ויקוב את השם ויקלל".
זאת אומרת שאביו המצרי של המקלל היה אותו מצרי שהרגו משה, כפי שנאמר "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) אומר רש"י: "איש מצרי, אביו של מגדף היה שנאמר.. והוא בן איש מצרי", ועל הפסוק "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי" אומר רש"י שהרגו בשם המפורש, כעת לאחר ששמע לראשונה בנו של אותו המצרי שאביו נהרג על ידי משה בשם המפורש לכן יצא וגידף את אותו שם המפורש שאיתו הרג משה את אביו.
יש מפרשים הסבורים כי הסיבה לכך שהמקלל העיז פנים נגד ה' וגידף היא בגלל שאביו היה מצרי והיה בו פגם, לעומתם יש מפרשים הסבורים כי הסיבה היא דווקא האימא הישראלית שלו, ולכן התורה מזכירה את שמה של אימו כמו שנאמר "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (ויקרא כד, יא) ועל כך מפרש רש"י "מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל.. דברנית הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה".
אבא או אימא שרואים התנהגות לא ראויה של בנם או בתם, לא יאשימו בראש ובראשונה את ילדיהם, אלא עליהם לבדוק את עצמם האם יש בנו דבר הדרוש תיקון.
בהקשר לכך יש לציין את המובא בגמרא סוף מסכת סוכה (נו, ב) על מרים בת בילגה שהייתה בת ישראל שהמירה את דתה ונישאה לגוי ממלכי היוונים, כשנכנסו היוונים והחריבו את בית המקדש נכנסה אל המקדש וביזתה אישה זו את המזבח ואת עבודת הקודש בצורה מחפירה כשהכתה בסנדלה על גבי המזבח וקראה: "לוקוס לוקוס – זאב זאב, עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת הדחק“, כשכוונתה לומר שהקורבנות הנשרפים על גבי המזבח משולים לשריפת כסף לחינם.
לאחר מכן כשהתחדשה עבודת המקדש, באו חכמי אותו הדור וסתמו את החדר שבו היו מאכסנים בני המשמר – שנמנו על משפחתה – את בגדיהם וסכיניהם ששימשו לעבודת המקדש.
שואלת הגמרא: אישה אחת חטאה ואנו קונסים את כל בני המשמר? והתירוץ נוקב וחד: ”שותא דינוקא בשוקא – או דאבוהא או דאימיה“, פירוש: ”פטפוטיו של הילד הקטן ברחוב או בשוק – נובעים ממה ששמע או מאביו או מאמו", מה שילד שומע בבית זה מה שהוא מדבר ברחוב.
כך גם לגבי בן האיש המצרי מספרת לנו התורה את שם אימו, שנדע שהתנהגותו הקלוקלת לקלל את שם ה‘ מקורה בחינוך שספג אצל אימו.
גם אצלה המאורע החמור להביא בן יהודי מאיש מצרי, החל בהנהגה רעה שאינה הולמת בת ישראל והיה קשור לדיבור ופטפוט שאינו ראוי לבת ישראל.
כשאבא או אימא מאוכזבים מההתנהגות של בנם או בתם ראשית עליהם לבדוק האם הגורם לכך לא נמצא בעצם אצלם ולא אצל בנם או בתם.
מן הראוי להזכיר את הרעיון הנפלא שאמר הרבי מליובאוויטש לפני חסידיו בט' תשרי שנת תשל"ה על גמרא זו, מסיפורה של מרים בת בילגה רואים שאפילו נערה יהודייה שהמירה את דתה לקדוש ברוך הוא נוגע וחשוב מצבה והתנהגותה, כי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".
בנוסף יש ללמד עליה זכות, למרות שהיא הייתה במצב רוחני ירוד מאוד, מה שנגע לה ומה שכאב לה היה, מדוע המזבח לא מגן על ישראל בשעת צרתם!
הרבי אמר אז את הדברים בכאב וכשהוא נשנק מבכי, נערה יהודייה שעזבה את עם ישראל והצטרפה לאלו שהחריבו את בית המקדש! בכל זאת מה שכאב לה היה הכאב והסבל של עם ישראל!
הגמרא לא מספרת את סיפורה של מרים בת בילגה כדי לספר בגנותה, להיפך, כדי שנלמד מכאן מה כוחו של כל יהודי ויהודייה בעם ישראל.
הרב אבישי בטשוילי הי"ו מראשון לציון
