פרשת צו
מנהיגות אמתית
כתוב בפרשה "נשיא כי יחטא והביא את קורבנו" (גמרא הוריות י:) הגמרא אומרת נשיא מלשון עושר, פירוש הדבר, אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על שגגתו, ולפי זה אם נשיא הביא קורבן על שגגתו אחד העם קל וחומר שיביא קורבן על חטאתו.
למעשה הודעה על חטא מצריכה אומץ וגבורה אישית, והיא מוכיחה על שליטה עצמית וגדלות רוחנית, מפני מה זכה יהודה למלכות (תוספתא ברכות ד-פ-טז) מפני שהודה במעשה תמר, קל להיות גיבור על אחרים אבל איזה הוא גיבור הכובש את יצרו וכן כתב במשלי – 'טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'. שאול המלך הודח מן המלוכה בגלל חטא אחד, שלא מיגר את עמלק, ואילו דוד המלך אף על פי שחטא ב- 2 אם כל זה נאמר עליו, דוד מלך ישראל חי וקיים'. ומדוע? וכי יש כאן משוא פנים ופרוטקציה כלשהיא? אלא, דוד המלך שבא אליו נתן הנביא בתוכחה מיד אמר חטאתי לה', ללא ניסיון של טיוח וללא הצטדקות, וזה הוכיח על סימן של גדלות ומלכות, על כן היה ראוי להיות מלך ומלכותו נמשכה , ואילו שאול המלך לעומתו שבא אליו שמואל הנביא בתוכחה , הנביא שואל את שאול הקימות את דבר ה', (שמואל א' טו-יג) נישא שאול לחפות ולטשטש ואף הצטדק, ואמר העם חמל והותירו כדי לזבוח לה', היוצא לא בלבד שאין פה חרטה אולי יש כאן מצווה, ומוסר השכל לימינו , אנו עד לא מיזמן גדולי ישראל עמדו בחזית העם, חכמים גאונים קדושים ואנשי מופת ניווטו את היהדות, ניזכר איך היה ניראה פעם עם ישראל, וכי פעם בזמנם הואשם יהודי ברצח או בשוד ר"ל, ובטח שלא היו יהודים שיכורים מכל סממנים. משפחה הייתה מלוכדת ומאושרת, והנה הגיעו פטרונים חדשים מנהיגי המדינה חילונים מכל תוכן של דת וקדושה, ואמרו בהכרזה יום חג יהיה למדינתו כאשר יתפס הרוצח היהודי הראשון, והיה לנו לאות ולמופת שככל הגויים עמך בית ישראל.
וברוך ה' מאז החגיגות שלהם לא מפסיקות לרגע, אפשר לפי לראות תפוסת בתי הסוהר, וחלק מן המון העם עזבו את תורת ה', ונמשכו אחר אימרותיהם וסיסמותיהם, ומה קיבלנו בתמורה, גודל בארץ הקודש נוער שאינו מכיר את דרך סבא ישראל, עמי ארץ בכל נושא שבתורה, והעיתונות תוכיח זאת, מיום ליום השמועות על מעשי שוד ואלימות גודלים, פעם משפחה הייתה מלוכדת לתפארת, בן קם באביו, כלה בחמותה, בהשערה כמיליון ילדים לא יודעים קריאת שמע, כישלון של מערכת טוטלית, פשיטת רגל של מערכת החינוך החילוני, האם מישהו קם ואמר חטאנו, והאם מישהו מראשי ומנהיגי העם הביא קורבן שגגה על זה.
מסופר על רבי ברוך טולדנו בצעירותנו שהיה מטופל בילדים קטנים, אחד מילדיו השתובב, היה מגיע לו עונש על מעשיו, בזמנו היו עונשים על ידי שוט שהיו מצליפים בכפות הרגלים, האב נטל את בנו הסביר לו את חומרת מעשיו, הרכין הבן את ראשו ומוכן בלב שלם לקבל את עונשו, הכהו האב בשוט בכפות רגליו, ואחר כך שילחו לשלום לאמו, והנה אחר זמן מה, נשמע מהחדר, קול של שוט שמכה באדם ובכי מרטיט לבבות, מיהרו בני הבית להיכנס לחדר פנימה, ומה נגלה לעיניהם, האב הצדיק מכה עצמו על כפות רגליו ובוכה ומתייפח, אמרה לו אשתו מה לך, חדול מכך, אמר הרב, אני מעניש את עצמי בעונשו של בני, שאם בני חטא זה כישלון שלי, כאביו ומחנכו שאם הייתי מדריכו כראוי לא היה מגיע למעשה זה.
פירוש הדבר כישלונו זה כישלוני, וזה מה שנקרא חשבון נפש אמיתי, ולצערנו מי היום מכה על חטא על כישלונו. אף על פי שהחינוך קרס, הנוער דוהר במדרון ללא מעצורים, בתי הסוהר מלאים בפושעים, הרחובות מוצפים בכל מיני חומרים, סכינאות בבתי ספר, דמי חסות ופרוטקשן, פריצות בראשי חוצות, האם מי שהוא קם ולקח אחריות על גביו.
אנו תפילה לה' שברחמיו הרבים יחמול עלינו למען שמו ויחיש גאולתינו אמן.
לע"נ מו"ר דוד בן רפאל ואסתר טטרואשוילי
ח' שלום טטרואשוילי הי"ו מאשדוד
