פרשת ויקהל פקודי
"מראות הצובאות"
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָֽבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵֽד: רש"י שמות – במראת הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. במפרשים מובא, שכשהיה הכהן צריך להסתכל בפני אשה לצורך עבודה, והרי היה חושש מלהסתכל בפניה, היה מסתכל בה דרך המראה של הכיור. וכבר כל אחד מרגיש בקושיה, שהרי כל איסור ההסתכלות הוא מפני הרהור, וכי דרך מראה אין הרהור? אכן באמת מבואר בזה יסוד גדול. הנה מצאנו בדברי חז״ל סתירות בענין שליטת היצר הרע על חכמי ישראל הקדושים. מצד אחד רואים שכבשו את יצר הרע לגמרי, וכמו שאמרו בגמ׳ תלמוד בבלי מסכת ברכות (דף כ ע"א) רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי. תלמוד בבלי מסכת כתובות (דף יז ע"א) רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא – לחיי, ואי לא – לא. הרי שכבר לא היה להם עסק וחשש מפני היצה״ר.
מאידך, מצאנו שגם לחז״ל היה מאבק קשה עם היצה״ר, וכמו שרואים מהסוגיא בתלמוד בבלי מסכת קידושין (דף פא ע"א) הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך. רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי. ר' עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא, נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה, אמר: אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי. ולכאורה הענין צריך ישוב – הם בזו ולעגו ליצה"ר, או שהיה להם יצה"ר דעריות? ונראה בזה, ששני עניינים ישנם ביצה״ר, וכמושי׳כ מרן הגרי״ס זיע״א באגרת המוסר: האחד – המשיכה לחטא מחמת טבע הגוף הלקוח מן העפר וממילא נמשך אחר העפר, והשני – כח טומאה ומלאך שלוח מן השמים לנסות את צדקת האדם, והוא מושכו לחטא.
מעתה נראה, שבענין הראשון, היינו המשיכה הטבעית לתאוות, בזה היה עוצם קדושתם של חז״ל שלא שלט בהם יצה״ר כלל, ו״דמי עליה ככשורא״, היינו כקורת עץ פשוטו כמשמעו, משא״כ כאשר בא מלאך של אש נגד האדם בחרב וחנית להרגו ־ בזה גם חז׳׳ל היו צריכים לסייעתא דשמיא מרובה. הדבר מפורש אצל רב עמרם חסידא שם: ״אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה: חזי, דאת מאש ואנא מבישרא, ואנא עדיפנא מינך״. הרי שהיצה״ר שעליו מדובר שם היה ״עמודא דנורא״, עמוד של אש. לעומתנו, רב עמרם חסידא כבר זיכך את גופו עד תכליתו, והתאווה מטבעו רק לדברי קדושה וטהרה. אמנם, כאשר נכנס בתוכו עמוד של אש, היה צריך לעמול רבות כדי להוציאו, וכן הוא בכל מקום שתמצא אצל חז״ל שנכשלו או כמעט נכשלו, הענין היה באופן זה. הבדל בין יצה"ר דאש ליצה"ר דהאדם עצמו והנה היצה״ר שהוא מלאך של אש, דרכו לשכון אצל האשה, ששם הוא המקום להכשיל את האדם בחטא, ופוגע במי שנפגש עם האשה אפילו ע״י ראיה, כמו שבארו חז"ל סוכה (דף נב) ב"ב (דף טז.) ששטן הוא יצר הרע, והוא שנברא עם האשה (בראשית רבה ב') ולפיכך מסית את האדם על ידיה כמו שאמרו על סמך ויסגור בשר תחתינה מתחילת הספר לא כתב סמך כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה. משא״כ היצה״ר של עפריות חומר הגוף, אינו קשור דוקא לאשה, אלא הוא חלק מן האדם מיניה וביה.
והנפק״מ בזה היא למי שרואה אשה דרך מראה או תמונה, שאם מדובר ביצה״ר הטבעי שבתוך האדם, הרי עכ״פ כח התאוה מתעורר ע״י שנזכר לו ענין החטא ובא לידי הרהור גם דרך מראה, אבל אם גופו קדוש ומזוכך, הרי במה שהוא רואה ונזכר לא יעשה עליו שום רושם כלל, ורק כאשר נפגש עם מלאך האש מתעורר המלאך להכשילו, אבל המלאך הזה נמצא רק במקום החטא עצמו, ואינו עובר אליו דרך מראות ותמונות. לכן במקדש, שהיו הכהנים קדושים וטהורים, כאשר היו יראים מהסתכלות שתביא לידי הרהור, השתמשו במראה, ועי״ז שוב לא היה להם חשש הרהור כלל. יהי רצון שנזכה לכך.
הרב רפאל טטרוא – ירושלים
