ככוכבים לעולם ועד
אחיי, ורעי! הן לא מכבר החילונו בשנה החדשה. עברנו מכבר את פרשת בריאת העולם (בראשית). גם עיצובו החדש של העולם ע"י נח, ובניו, כבר מאחורינו (פרשת נח). עסוקים אנו כעת בפרשיות עיצוב אומתנו היהודית, זרע אברהם יצחק ויעקב. ולפנינו עוד כ-50 פרשיות, בהן נתוודע למהות אומתנו, בה בחר ה' מכל האומות. ונתן לנו תורת אמת מצוות וחוקים הנהגות ומוסרים מהן שאב העולם האוניברסאלי, את קודקס החוקים. וההנהגה המוסרית התורנית הייתה ערש תרבות העולם המערבי המתפתח. במאמרי זה אצא מעט משיגרת הפרשיות והפרשנות הסטנדרטית, ורצוני להנות לרגע קט מהבמה שניתנה לי בזה, ולהביע בפניכם את רחשי לבי.
נמשלו ישראל לכוכבים, לחול, ולעפר. לאברהם הובטח בברית בין הבתרים (בראשית טו, ה) "הבט נא השמיימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך". ליצחק מתגלה הבורא יתברך ומבטיחו (בראשית כו, ד) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים…" והנה בפרשת העקידה נאמר לאברהם וליצחק יחדיו", (בראשית כב, יז) "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים (זה הובטח לאברהם – רש"י שם) וכחול אשר על שפת הים (זה הובטח ליצחק – רש"י שם) אך כאשר הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ע"ה בחלום הסולם נאמר לו (בראשית כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ…" לסיכום, לאברהם וליצחק הובטח לכל אחד בנפרד, שזרעם, זרע ישראל יהיה נמשל ככוכבי השמים. לאברהם וליצחק – נאמר בעקידה, לאב ולבן, יחדיו, שזרעם יהיה נמשל ככוכבים וכחול אשר על שפת הים. אך ליעקב הובטח שזרעו יהיה נמשל כעפר הארץ. ככוכבים, כחול, וכעפר!
בני עמי, אהוביי, זרע קדושים! מאז היות ישראל לעם, בשחר נעוריו בעלותו על הבמה העולמית, בצאתנו מצרים זה 3320 שנה, מאורעות רבות עברו על ראש עמינו. באלפי שנות קיומנו חלפו עלינו עיתות שונים. עברו על ראשינו גלי חום, וגלי קור, חלפו קיץ וגם חורף. קורות ימי עמינו עשירים הם בעלים בהירים וכהים המסמלים שגשוג והתפתחות מצד אחד, וחורבן וגלות מהצד השני. אנו, העם שהנחיל לעולם כולו את מורשת התנ"ך, אנו,שהארנו את חשכת העולם הישן שעבד אלילים, והפחנו רוח אלוקית ליושבי תבל, אנו שפתחנו את העולם המערבי לנאורות ולציוויליזציה, ולימדנום את תרבות הספר, והבית ספר, מדע, חכמה, ופילוסופיה. אנו, אנו, הוא אותו עם עתיק ששמעו עמים ורגזו, חיל אחז את אוייבנו, אנו, אנו, ששלטנו, או השלטנו את בנינו ברחבי ארצות הים התיכון כ-1380 שנה.
אך אנו אנו גם אותו עם שגלה ושודד מארצו. ועד כדי כך חרב ארצנו, שאפילו שאריות החורבן נחרשו ונאבדו כאילו לא היה בארץ ישראל יישוב אדם מעולם! גולים ומנודים, משוקצים ונרדפים, בני עמנו מהם נשרפו באש מהם נחנקו במים. ומהם חרב חדה הונחה על צווארם. אכן! עברנו תקופות זוהר ופאר, אך גם חורבן אופל וחושך, היו מנת חלקנו.
ועל תקופות אלו בחיי עמנו, אפשר לפרש דברי חכמינו במשנה (אבות פרק ג, א) "דע מה למעלה ממך עין רואה, אוזן שומעת. וכל מעשיך בספר נכתבים". – כאן לימדונו חכמינו, שדברי ימי עמינו נחלקים לשלוש תקופות.
בשכון ישראל על אדמתו. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בדד עין יעקב. שמינו ערפו טל. ונכון היה הר בית ה' בראש ההרים. אל בית המקדש נהרו שבטי ישראל מרחוק ומקרוב. שלוש פעמים בשנה לראות את פני ה'. והקשיבו הבאים מכל קצות תבל, לדבר ה', וחזו בכוהנים ובלוויים בעבודתם. ונהנו מדברי מנהיגי הדור, ומלכי בית דוד לדורותיהם. וגם בני הנוכרים הגויים, היו באים מארץ רחוקה ושופכים ליבם ומתפללים לפני שוכן מעונה. אז באותה תקופה זוהרת, ראו עיני כל בשר כי יש אלוקים בישראל! כולם ראו את האש יורדת מן השמים, ואוכלת את קורבנות המזבח. במוחש חזו הכל בנס לחם הפנים, שהיה נשאר חם 7 ימים רצופים, כאילו נאפה זה עתה. ביום כיפור, הכל ראו כיצד מניח הכהן הגדול חוט אדום, וקושרו בין קרני השעיר המשתלח, וכשהיו ישראל נושאים עיניהם למרום, וזועקים, "כי ביום הזה יכפר עליכם"… (ויקרא טז, ל) היה החוט האדם משנה גוון ונהפך ללבן ממש, לעיני כל. להורות שהחטא – האדום, נמחל והפך לבן. וכמאמר הנביא ע"ה "אם יהיו חטאכם כשנים, כשלג ילבינו. (ישעיהו א, יח). עיני כל בשר ראו זאת. וכן עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש (פרקי אבות פ"ה משנה ) ונס אבן השתיה, שכל שנגע בו זכה לנבואה. היה נס זה מפורסם אפילו בין אומות העולם. תקופה מפוארת זו בדברי ימי ישראל, מכונה בפי חכמינו – "עין רואה" שכל עין ראתה מעשה ה' הגדול והנורא. או אז היו ישראל ככוכבי שמים. היינו בגובהי מרום וזכינו למה שלא זכה שום עם מעולם.
אך לא ארכו ימי העלייה, והשלווה, ימי סגריר וקור דפקו על פתח דלתינו. שאננות לב בני עמנו, וחטאינו גרמו לחורבן בית אלוהינו. גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו, סבלנו על שיכמנו עול הגלות והשיעבוד. עבדים משלו בנו, והיינו לקלס ושחוק בפי אוייבינו. אחר חורבן בית ראשון, כבר נגוזו הניסים הגדולים ונסתם ברובו חזון הנבואה. אומנם הייתה זו תקופת ביניים. – עדיין נבדלנו מאומות העולם, עדיין היו בני נביאי ה' האחרונים, היו רבים שומעי בת הקול, וצופי רוח הקודש, גיבורי כוח אשר רוח ה' נוססה בם ומילתו על לשונם. הייתה זו ברובה תקופה של "אוזן שומעת" אומות העולם ידעו כי יש אלוהים בישראל, והם כיבדונו. והעריכו מאוד את בני עמנו. גם בתקופת הגלות עדיין העמדנו שרים חשובים, וסגני ראשי ממשלות בעולם. דניאל שלט במלכות נבוכדנצר, בלטשצאר, ואוויל מרודך, ודרייוש. ומרדכי היהודי היה משנה למלך אחשוורוש ואסתר הייתה מלכת 127 המדינו שתחת חסות מלכותה – מלכות פרס. אלפי ורבבות בני ישראל היו ממונים על המשרות החשובות במלכויות ובאימפריות השלטות באותן תקופות. וכנודע. או אז דמה עמנו "לחול אשר על שפת הים". אכן על שפת הים, החול הוא למרמס, אך לא כל אחד נמצא שם על מנת לדרוך ולרמוס את החול. אומנם היינו בשיפלות הגלות אך לא בתכלית השיפלות. לא כל עמים משלו בנו. לא כל בן נכר העז לסנוט את בני עמנו. כמו, שלא כל אדם דש בחול אשר על שפת הים. תקופת "האוזן שומעת – תקופת כחול אשר על שפת הים".
אוי, אוי. גולה אחר גולה גלינו. וכלה כבוד מישראל, המקדש השני חרב, והנבואה הוסרה. והחלה תקופה איומה ונוראה בחיי עמנו, אותה מתאר דוד המלך בנבואתו המזעזעת אודות החורבן והגלות המרה, גלות זו, שאנו שרויים בה, המכונה גלות אדום (תהלים עד, ט) "אותותינו לא ראינו, – הניסים שהתרחשו בביהמ"ק. "ואין עוד נביא איתנו" – נסתיימה תקופת הנבואה בחורבן בית שני. ואין איתנו יודע עד מה…" ותצא מת ציון כל הדרה ותתרוקן מכל מחמדיה, אשר היו לה מימי קדם. ויוותר יעקב לבדו, מתאבק עם ישראל על עצם קיומו. מתבוסס בדמו, ונאנק במכאוביו וייסוריו. לא פעם עומד הוא, היהודי, על פרשת דרכים, נבוך בעולמו. שואל ומבקש פיתרון על בעיות המנסרות את מנוחתו. משוטט הוא ברעיוניו כה וכה, וירא כי אין איש, ואין עוזר, ואין סומך. כי כל אומות העולם מנגד יעמדו לו. ואין לו לעם ישראל, ליהודי, לכלל ולפרט. על מי לישען, אלא על אביו שבשמים (מס' סוטה מט ע"ב) אז יבקע כשחר אורו, שלהבת התורה תאיר לו באפילתו, ומתוך החושך, ואופל היסורים, פותח הוא את "ספר הספרים", בספר התורה, שלפתע מאיר לו, מוצא הוא פתרון לכל שחפץ. פתאום רווח לו ממיצר ספקותיו. כי כל מעשינו בספר התורה נכתבים. על תקופה זו הנוראה, תקופת היתמות וחוסר האונים מול העולם העויין, תקופת "ויוותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כד), באה אימרת ה' הצרופה לאבינו יעקב. וכה אמר לו בחלום הסולם. אל תירא עבדי יעקב, בני יעקב, עוד היום גדול, מה שלך נראה ונדמה כחושך, בעיניי שם טמון האור. בצרה וצוקה שתחווה, שם טמונים השמחה והגאווה. "והיה זרעך כעפר הארץ" – אך אל תאבד תקווה. אף שזרעך יהיה מרמס לחיות יער, כעפר הארץ שהכל דשין בו. בני יעקב, מחושך הגלות, תזרח אור הגאולה. מתוך אותו מרמס שירמסוך, משם יתנוסס דגל האומה. מתוך דממת המוות ישמע קול החיים. מתוך כבשונות האש ותנור העשן תצמח הישועה". ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" אך אל נא תשכח בני כי ה' ניצב עליך, ברוך ה' אלוקי ישראל אשר השאיר לנו שריד – זאת התורה.
אהוביי בני עמי! כולכם אהובים, כולכם ברורים, עינינו הרואות, שהתורה מחזרת אחת אכסניה שלה.
עמנו חוזר אט אט מארצות הגויים, וגם קול התורה נשמע בארצנו. תלמודי תורה, לנוער, ולמבוגרים, ישיבות וכוללים בתי מדרש, ואולפנות לבנות. דרשות בבתי כנסיות… אך לא די בכך, אין די בכך שאנו באים וחובשים בתי מדרש, ולומדים ספר, עלינו לשאוף אט אט לחזרת שכינה לציון. עלינו לחזור לכור מחצבתינו, הלא בני קדושים אנו. ואבותינו ואבות אבותינו היו כולם יראי ה' בתכלית, כי מזרע קודש חוצבנו עלינו לשאוף לבית המקדש, ולניסיו. לנביאים ולרוח קודשם. ובכדי לזכות לכך צריכים אנו לנסות ולתקן אט אט, בכדי שנגיע שוב לפיסגת מרומים, בבחינת "זרעך ככוכבי שמים". ששום עם ולשון לא יוכל לעמוד במחיצתינו!
קודם לימוד הספר, קבלת התורה, נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) ולמה לא נאמר בלשון רבים "ויחנו" הלא כמה ריבי רבבות היו? מלמד שחנו ישראל לקבלת התורה בלב אחד כאיש אחד, (רש"י שם ומדרש) קודם אהבת ה', לבנו צריך להיות מלא אהבה לזולתנו. פעמיים כתוב בתורה הצווי "ואהבת". האחד, ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והשני "ואהבת את ה' אלוקיך". (דברים ו' ה') נשים לב לכך, שקודם כתוב אהבת החבר, והרע. בספר ויקרא, ורק אחר כך כתוב אהבת ה' בספר דברים (של"ה הקדוש). אין ערך ללמוד התורה. ולאהבת ה', באם אינך אוהב את החבר. כי הכל אחד הוא. ודי בזה למשכיל.
כאשר לא שמרנו על האחדות איבדנו את ארצנו ונעקרנו ממקומנו. ועד עצם היום הזה אנו מבכים את חורבן העבר, שהוא הוא חורבן ההווה! ומה עם העתיד? תלוי בנו!!! נשכח, ונסלח לעבר, בואו להווה ולעתיד הוורוד.
שלכם באהבה
הרב יעקב בן אאמו"ר אברהם גאגולאשווילי
רב שכונות ד' ה' ודומ"ץ אשדוד
