בני הישיבות וצה"ל
נושא גיוסם של בני הישיבות לצה"ל הנו אחד מהגורמים המרכזיים שבעטיו הפך צבור שומרי התורה ולומדיה לשק החבטות של החברה הישראלית ומטרה פופולרית של כל פוליטיקאי המעוניין להשתזף באור הזרקורים. להלן מהלך אחד של הסבר לתופעה מקוממת זו.
צה"ל אינו ערך עליון בני עצמו, הוא אמצעי הגנה שקיומו כפוי על מדינת ישראל בשל יחסי האיבה בינה לסובבים אותה. מכאן שצה"ל משרת מטרה הממוקמת מעליו והיא הגנה על מדינת ישראל.
ומדוע קיומה של מדינת ישראל חשוב כל כך? רבים, ובכללם הוגי הציונות ומקברניטיה המרכזיים של מדינת ישראל, רואים בה מקום מפלט ומקלט מפני התפרעויות אנטישמיות. לדעתם היהדות היא גיבנת וטוב היה לו הגוי היה מאפשר טמיעה שקטה של היהודי בתוכו שהרי אז לא היה צורך להקים מדינה ולהביא לשפך דם בלתי פוסק. ואכן בניהם של בעלי גישה זו, באופן מתבקש וצפוי מראש, כבר שורצים בהמוניהם בבירות המערב שהרי שם נהרגים הרבה פחות יהודים מאשר במדינה שהבטיחה ליהודי כי דמו לא יהיה הפקר. כמובן שבעלי גישה זו, הרואים במדינה פתרון זמני עד ליצירת עם "נורמלי" הכשר לבוא בקהל הגויים, רואים בבני הישיבות אויב המאיים על "אידיאל" הטמעותו של העם היהודי והיהדות. עם בעלי גישה זו אין שום מכנה משותף לדיון, מטופש לדרוש מבני הישיבות למסור נפשם עבור מדינה שכל מטרתה היא התבוללות במשפחת העמים.
שאלת המשך הקיום היהודי
יש הסוברים כי קיומה של המדינה הוא ערך כיוון שהיא מבטיחה את הערך העליון – המשך קיומו של העם היהודי. גישה זו הנה רצינית יותר ומעלה את שאלת המיליון דולר – מי שומר יותר, מי מבטיח יותר את המשך קיומו של העם היהודי, מדינת ישראל או לומדי התורה?
ביחס למדינת ישראל: נניח לרגע לשאלה האם מטרתם של הוגי הציונות ומייסדי המדינה היתה אכן לשמר את העם היהודי ולהבטיח את קיומו, ונצביע רק על העובדות: בחוקיה של מדינת ישראל אין זכר לחוקיו של העם היהודי, העם הישראלי בהשקפותיו, במטרותיו ובאורח החיים שלו אינו שונה כמעט במאומה מכל עם מערבי מודרני אחר. כמו כן אין טעם להתעלם בכוח מגילויי השנאה הבוטים כלפי הדת היהודית ונושאיה, שמצאו את שיא ביטויים בשנות החמישים עת העלו לארץ הקודש מאות אלפים מיהודי המזרח ודווקא כאן העבירו אותם על דתם ועל דעתם במידת הצלחה כה מרשימה עד שהגוי במשך 2000 שנות גלות יכול היה רק לחלום עליה.
עד לפני כמה שנים נישואי התערובת בישראל היו נחלת מיעוט בלבד, אלא שנכון להיום התמונה שונה בתכלית. בעקבות הצפת המדינה במאות אלפי גויים רוסים ועובדים זרים, ובעקבות הפלת המחיצות הפיזיות בין המדינות על ידי מהפכת התקשורת (ובעיקר רשת האינטרנט) ההופכת את העולם יותר ויותר לכפר גלובלי בעל תרבות מערבית ליברלית – נישואי התערובת מתקבלים בהבנה מלאה על ידי חלקים הולכים וגדלים של הצבור הישראלי. יש בעובדה זו כדי להוכיח חד משמעית שהתרבות הישראלית והחינוך שניתן לילדי ישראל, אם לפחות לא עודד את ההתבוללות (וישנם רבים שכלל אינם משוכנעים בכך), בוודאי שהיה אדיש לו.
אם כן, לא רק שמדינת ישראל אינה מבטיחה את קיומו של העם היהודי בטווח הארוך, אלא שהיא גם בבירור מסכנת אותו, שהרי עלה בידה ליצור עם חדש ומודרני שאינו רואה כל פגם בהתערות בקרב שאר עמי המערב. מכאן שהתועלת בקיומה של מדינת ישראל, בהתחשב במטרת העל שהיא הבטחת קיומו של העם היהודי, מפוקפקת בהחלט.
ביחס ללומדי התורה: מבחינה הסטורית עובדתית, אלו שצאצאיהם נשארו יהודים והקדישו את חייהם להבטחת הקיום היהודי היו אך ורק אלו שהיו צמודים לתורה. עיסוק אינטנסיבי בתורה, כבסיס התרבותי של העם – להבדיל מאלו הרואים בלימודה מקצוע גרידא – הבטיח במשך אלפי שנה ללא צבא וללא שום מסגרת מדינית את קיומו של העם היהודי. מי שמתנתק מן התורה, מתחיל בהכרח את תהליך ההתנתקות מהעם היהודי והיסטוריה של 3000 שנה אינה מותירה שום מקום לערעור על כך.
הישיבות שומרות יותר על העם היהודי
למעשה חיילי צה"ל מוסרים נפשם למען מדינה מערבית חילונית סטנדרטית שכמוה ישנן עוד עשרות בעולם, ועבור הרעיון המפוקפק של הפיכת עם ישראל לעם ככל העמים, תוך יצירת טיפוס ישראלי המסוגל לחוש בנוח בכל מקום בעולם חוץ מאשר בבני ברק וירושלים, הרי שלומדי התורה גוזרים על עצמם עוני, ניכור והשפלה לשם הבטחת הקיום היהודי אל מול הבגידה ההמונית של מיליוני יהודים חילונים ומתבוללים בעם היהודי המהווים את הסכנה מספר אחת של העם היהודי.
הערות:
- 70% מחיילי צה"ל אינו מסכן את חייו, כך שהשאלה אינה מי מסכן את חייו אלא מי תורם.
- שישית מעם ישראל (השבטים לוי ויששכר) אמור לעסוק רק בתורה ולהבטיח את המשך העברתה לדורות הבאים על כל פרטיה. מחובתם של הנותרים לשלב תורה ועבודה. מאחר ומיליונים משתמטים – על הצבור החרדי רובץ היום כל הנטל. כשעמ"י יבריא בע"ה, המוכשרים ביותר יעסקו רק בתורה, בינתיים המוכשרים פחות משלימים את המכסות.
- ביחס לטיעונים הלכתיים המועלים פה ושם – כך הורו רובם המוחלט של גדולי התורה מהזן שהנהיג את עמ"י לאורך הדורות בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת ומי שסובר שאין בכך כדי לשכנע, מן ראוי שיבדוק את עצמו ברבדים עמוקים יותר.
ר' משה מור הי"ו מלוד
