התורה – תכלית הקיום היהודי
רבים משומרי המצוות מוצאים עצמם נבוכים כאשר הם נדרשים להתמודד מול הטענות הבלתי פוסקות כנגד לומדי התורה.טוענים כנגדם שהם רבים מדי, שאין חברה בעולם שאחוז הלומדים בה הוא כל כך גבוה ושתופעה זו של חברה לומדת היא המצאה של החרדים.טוענים עוד שלומדי התורהאינם פרודוקטיביים ושלמעשה אין בהם שום ערך ותועלת בחברה המודרנית. ביניהם יש המתנסחים בצורה מאופקת ויש כאלו המתנסחים בצורה ארסית. חלקם טוענים שהם כותשים את הצבור החרדי מתוך דאגה לגורל המדינה, אחרים מגדילים עשות וטוענים שהם עושים זאת מתוך דאגה כנה לגורלו של הצבור החרדי.
בין אם יש אמת בדברים הללו ובין אם לאו, הטענות הנן טענות ומן הראוי להתייחס אליהן.
עד לפני כמאה וחמשים שנה ראה עם ישראל כולו בלימוד התורה ערך עליון בלתי ניתן לערעור או שאלה. ישנם מקורות בלי סוף המעידים על קשירת חייו של העם היהודי עם לימוד התורה, לא לשם השמירה על הזהות היהודית כפי שמנסים לטעון כמה וכמה שוטים אלא מהסיבה שלימוד התורה וקיומה הוא סיבת הקיום היהודי ולא התנאי לה. יוספוספלאוויוס למשל, לא מהעידית של העם היהודי כידוע, כתב כי "דאגתנו העקרית מעל לכל היא לחנך את ילדינו לשמור את המצוות שניתנו לנו"(נגד אפיון, א', יב'). עוד מדבריו"אחרים חושבים זאת לנאה לא להמשיך שום דבר שהועבר להם מאבותיהם, אבל אנו להיפך, חושבים זאת לחכמתנו היחידה ולרום מעלתנו לא להרשות שום מעשה או השערה המנוגדים לתורתנו המקורית"(שם, ב', כא').
עם ישראל נודע תמיד כעם חכם, ככל הנראה החכם בעמי תבל.עם זאת לא השאיר ולו יצירה אחת שעשתה רושם בעולם בשירה, במדע, בתרבות, בתאטרון, במוסיקה וכו'. למעשה כל יצירתו של העם היהודי היתהאך ורק סביב לימוד התורה. נכון, היו מבניו שזכו בנובל ונודעו כחכמים בלי קשר לתורה, אלא שרובם המוחלט כבר עלה על מסלול של ניתוק מהמהות היהודית. לא נידרש לשאלה האם הגניוס היהודי הוא תוצאה של גנים או תוצאה של אלפי שנים של לימוד תורה אינטנסיבי, בין כך ובין כך לצאצאיהם כבר לא היתה בעיה להינשא לנוכרים. עוד יוער כי אין ולו זוכה יהודי אחד בפרס נובל שהשאיר חותם כלשהו על עולם התורה, עובדה זו אומרת דרשני.
לרבי עקיבא, שהיה רק אחד מתלמידי החכמים בדורו, היו כידוע 24000 תלמידים שעזבו את בתיהם והקדישו חייהם ללימוד התורה בדיוק כפי שעשה רבם; לחזקיהו המלך היו 100 אלף תלמידים ולשבנא היו 130 אלף תלמידים (סנהדרין כו.); הגמרא מתארת כי לאחר שרב היה מסיים את דרשותיו בפני ההמון היו נותרים עמו תמיד 1200 תלמידים, עם רב הונא היו נשארים 800 תלמידים, ועם רבה ורב יוסף יוסף היו נשארים 400 תלמידים (כתובות קו.).
הנשים היהודיות היו מעודדות את בעליהן ללמוד תורה. כאלו כמו ר' עקיבא, שעזב את ביתו למשך 24 שנים כדי ללמוד תורה, היו רבים. עד לתנועת ההשכלה שהביאה לנטישה ההמונית של רבים מהיהודים את דתם ואת מהותם – בתי המדרש ובתי הכנסת היו מרכז החיים של כל קהילה יהודית. בתי כנסת אלו היו פתוחים 24 שעות ביממה ותמיד אוכלסו בלומדי תורה. בתי כנסת ובתי מדרש מעין אלו מצויים גם היום בלא מעט מריכוזיו של הציבור החרדי. בעיירות רבות כמות לומדי התורה שהגיעו מבחוץ כדי ללמוד בישיבה המקומית עלו לעיתים על תושבי המקום עצמו. ברגעים הפנויים הו מתאספים היהודים כולם – חייטים סנדלרים בעלי מלאכה ותלמידי חכמים בבתי הכנסת ובבתי המדרש והוגים בתורה ועוסקים בתפילה – "הן עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"(ישעיה מג,כא).
אם נכתוב את כל החיבורים התורניים שנכתבו בתקופה אותה מכנים הגוים בתיעוב "ימי הביניים" יכלה הזמן והמה לא יכלו, וזאת להזכיר בתקופה שערכו של יהודי היה פחות מערכו של כלב. לעם היהודי בקושי היה מה לאכול אולם עיקר מאמציו, אמצעיו וכישוריו הופנו ללימוד התורה ולקיום מצוותיה. בהקדמת ספר ההלכה "חיי אדם" מסביר המחבר כי הספר נועד לאותם יהודים פשוטים אשר מקדישים רק שלוש שעות מדי יום ללימוד התורה!
התורה והיא בלבד יצרה את העם היהודי ושמרה אותו כמקשה אחת. אין ולו מקרה אחד של קבוצה שנטשה את המחויבות הבלתי מתפשרת לתורה וללומדיה וצאצאיה לאחר 3-4 דורות נשארו חלק מהעם היהודי. עם כל הכבוד למדינת ישראל, עם ישראל שרד אלפי שנים בלעדיה בעוד שאין לו סיכוי לשרוד ללא המחויבות המוחלטת לתורה.
יש שבתמימותם ו/או בשטחיותם מעלים טרגדיות כמו השואה כ"הוכחה" לכך שהתפיסה ה"גלותית" הרואה בתורה את חזות הכל פשטה את הרגל ומעתה המדינה היא המבטיחה את הקיום היהודי. אלה משום מה שוכחים שהחוקים על פיהם מתנהל העם היהודי שונים מאלו המקובלים בקרב אומות העולם אחרת גם אותו ניתן היה למצוא היום רק במוזיאונים לארכאולוגיה; הם שוכחים את אותן עשרות ומאות מדינות והתאגדויות חברתיות שונות שהעלו את כח הזרוע על ראש שמחתן ולא נשאר מהם זכר; הם שוכחים את אותן האימפריות הגדולות שהטילו חיתתן על העולם כולו ושקעו ממזמן אל תהום הנשיה; הם כאילו לא זוכרים שבחורבנות הבית ובמרד בר כוכבא נהרגו מיליונים רבים של יהודים, לא בגולה כי אם כאן בארץ ישראל.
ששים שנות קיומה של מדינת ישראל הנם די ויותר בכדי להסיק חד משמעית שאין היא מבטיחה משום בחינה את הקיום היהודי. אך לאחרונה קבע ראש ממשלת ישראל כי המדינה המאויימת ביותר בעולם נכון להיום היא מדינת ישראל, כך שאם ישנו מקום בעולם המועד חלילה לשואה – הרי שזו מדינת ישראל. לא נראה ששידור חוזר של ההתאבדות הקולקטיבית של אנשי מצדה היא זו שתבטיח את הקיום היהודי.
מי שתוקף את לומדי התורה על רקע דאגתו למדינה ראוישיסביר מדוע הוא מייחס לה חשיבות כה קריטית. אם זה מכיוון שהיא עוזרת לקיום היהודי – הרי שהתורה עוזרת יותר ואלפי שנים של קיום יהודי ללא מדינה יוכיחו; אם כל מיני ערכים מעורפלים "צריך מדינה", "נהפוך לעם נורמלי" וכדומה,הם המעניקים לה את חשיבותה –בסיכומו של דבר חשיבות הקיום היהודי עולה עלססמאותסתמיות ואפנתיות שכאלו. לו הקיום היהודי אכן היה בראש מעייניהם עליהם היה להילחם בשצף בחילוניות ובחילונים באשר פסע בלבד מפריד בינם לבין ההתבוללות. מעניין שלומדי התורה מסכנים את קיום המדינה בעוד שהאווירה התרבותית הרואה ביהודי ובגוי שווי ערך והמבינה ירידה לעמק הסיליקון לצורך משכורת טובה יותר כלל אינה מסכנת את קיום המדינה.
באשר לאלו הטוענים כי הדאגה לצבור החרדי מדברת מתוך גרונם – אי אפשר שלא להיזכר באותו משל מפורסם אודות השועל המציע לדגים במתק שפתיים לעזוב את המים ולעבור לדור עמו באחווה ושכנות טובה… (ברכות סא:).
מי שחרד לגורל הקיום היהודי צריך לראות בתורה בלומדיה את סם החיים של העם הזה. הלוחם בתורה ובלומדיה ובמקביל מתבונן בשוויון נפש בתרבות המתיוונת השולטת כמעט בכל פינה בארץ הקודש והופכת יהודים רבים בעל כרחם למתיוונים– הקיום היהודי לא ממש חשוב לו.
העם היהודי מעולם לא טען כי על כל היהודים לשבת וללמוד תורה אלא שההיררכיה היתה ברורה – קודם כל תורה! מי שלא ראה ברכה בלימודו יצא לענייני העולם ובנה את העולם הבא שלו על ידי התמיכה בלומדי התורה. ילדים יהודים ספגו מערש לידתם את המסר כי התכלית היא תורה, וחונכו על הערצה ומסירות מוחלטת לה. אותם צבורים בהם עמדותיהם של דוקטורים פרופסורים ופוליטיקאים שלא בתחומי עיסוקם המקצועיים נתפסים כשקולים לאלו של גדולי התורה -הם גם אותם צבורים בהם עוללים ויונקים לומדים גאוגרפיה ומתמטיקה יחד עם משנה וחומש, בניגוד לדעתם של כל פוסקי ההלכה וכל מסורת יהודית אגב. כאשר זו ההתחלה אין להתפלא על ההמשך.
באשר לטענות על פרודוקטיביות ושאר טענות ומענות מן הראוי לרענן את הזכרון בדברים הבאים:
ימי הביניים אופיינו בקנאות דתית קיצונית ובלתי מתפשרת. עם זאת כמות האבדות של העם היהודי על רקע הרדיפות כנגדו לא היו יוצאי דופן במובהק. דווקא בעת החדשה – תקופה של פלורליזם, סובלנות והפלת המחיצות בין בני האדם; תקופה שבה היהודים השילו מעליהם את הפאות, את השטריימלים ואת מנהגי אבותיהם והפכו להיות סופר פרודוקטיביים; תקופה שהאנטישמיות לפי כל קנה מידה רציונלי היתה אמורה לדעוך ולהיעלם –דווקא אז נרדף העם היהודי בצורה מטורפת והוכה בפראות אכזרית ובלתי נתפסת כפי שלא הוכה מעולם.
ללמדנו שלושה לימודים קריטיים:
ראשית, כאשר היה העם היהודי נאמן לקב"ה הרי שהוא נהנה ממידה מסויימת של הגנה עליו ולכן הגויים לא יכלו לו. עם בגידתו של העם היהודי בקב"ה הופקר דמו והותר בשרו כצבאות וכאיילות השדה.
שנית, שנאת היהודים אינה קשורה לטענות כלפיהם כלל ועיקר. הכניעה לתכתיבים זרים,הסודקת את הנאמנות לתורה והוראותיה, מתוך רצון להנמיך את להבות השנאה – לא רק שלא תעמוד במצופה ממנה אלא תהפוך את גיצי השנאה לתבערה גדולה.
שלישית, השקיעה בהתפתחות הרוחנית האישית אינה פוטרת מחובת הערבות ההדדית שהרי בגלל אותם היהודים בפאריז ובברלין שקרעו את שטר הברית של עם ישראל לאלוקיו – מצאו עצמם גם יהודים יראים ושלמים ממז'יבוז' ומירושלים דליטא באותם הכבשנים באושוויץ.
