פרשת 'כי תצא'
"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כ"א, י)
אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. [שבת נד:]
"עינו של אדם הראשון ראתה, ולבו חמד. וחווה, גם היא גררה את יצר תאוותו ושדלתהו בדבריה"
נשים לב, מה בסך הכל היה פה? אזהרה לא לאכול מעץ הדעת. לכאורה דבר פשוט, שהרי היה רק צריך להקשיב ולקיים את ציווי הקב"ה. פה נפל נזר הבריאה? שלמות העבודה לאחר ששת ימי בראשית?
זהו בדיוק כוחו של היצר
פרשתנו פותחת בתיאורה של "אשת יפת תואר". התורה מתארת את האופן בו אפשר להתחתן איתה. מן הפסוקים עולה שמדובר בסוג מיוחד של גירות, או אולי אף בהיתר נקודתי לשאת גויה. שכן, מבחינה מוסרית, כיצד ניתן לקחת את אותה אישה רק בשל היותה יפת תואר?
רש"י בקדושין (כא:):"ולקחת לך לאשה" – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אח"כ, כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.
לכאורה נראה מרש"י, שהתורה נכנעת ליצר. וכי ניתן להעלות על הדעת דבר כזה? בפרשתנו, התיאור של 'וחשקת בה' הוא וודאי תיאור מציאותי של תחושותיו של הלוחם. אין כל מצווה לחשוק באותה אישה, והתורה אף רוצה להניא מכך, אך כך קורה הדבר במציאות.
כאן עלינו לנסות ולדון בהיתר זה של התורה – האם מדובר בהיתר גורף במלחמה, או שמא היתר נקודתי, ללוחם הנמצא במצוקה של יצרו? וכותב הרמב"ם: "וכן בועל אישה בגיותה אם תקפו יצרו" (מלכים, ח,ב).
הרמב"ם מתנה את התהליך המתואר בתורה בכך שיצרו יתקפנו. המילים 'וחשקת בה' אינן רק תיאור מציאותי של הנעשה, אלא אף תנאי הלכתי. ההיתר קיים אך ורק אם וכאשר יצרו תוקפו, עד שאינו יכול לעמוד בו. אם על התורה ל"היכנע" בפני היצר – הרי שעל הדבר להיעשות אך ורק בפני יצר כזה רע, המשתלט על האדם באופן מוחלט, המשאיר אותו בחוסר אונים.
התורה מודעת גם לכוחו של היצר, מדובר בתאווה שלילית, הרסנית, ומזהירה מפניה, אך לא מתעלמת ממנה.
אומר "התורת משה": הכתוב מדבר על המאבק התמידי הניטש בין האדם ובין אויבו הניצחי – היצר הרע. שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקב"ה עוזרו, לא היה יכול לו" (קידושין ל). משמע איפוא שבדרך הטבע קשה מאוד לכבוש את היצר הרע, ואם כן, הרי עלול דבר זה לרפות את ידיו של האדם מללחום בו.
ולכן אמרה התורה: "כי תצא למלחמה על אויבך" – אם תתחיל לנהל את המלחמה, כבר יכול אתה להיות בטוח כי: "ונתנו ה' אלוקיך בידך" – מן השמיים יסייעוך לנצח, שכן "הבא להיטהר מסייעין אותו".
"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". [כתובות ט:]
האסמכתא לגטי מלחמה היא המסורת בדבר ישי, ששלח את דוד בנו עם גטי המלחמה לאֶחיו של דוד, שיצאו למלחמה בפלישתים. בשעת מלחמה, הלוחם חייב להתנתק ולהתעלם מכל צורך אישי, ולהשקיע את כל כוחותיו למען הצלחת המלחמה. ולכן נהגו להפקיד גטין לפני יציאה למלחמה.
ואף על פי שיש חשיבות רבה למשפחה בישראל, בשעת מלחמה, טובת האומה בכללה עולה עליה. טובת המשפחה מתבטלת כשם שאור הנר בטל באור יום ואין לו משמעות.
בפרשת 'שופטים' נאמר: מי שבנה בית חדש ולא חנכו, ומי שנטע כרם ולא חיללו, ומי שארס אישה ולא לקחה – פטורים מלהשתתף במלחמה. הגמ' מס' סוטה פ' ח': "במה דברים אמורים? במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצווה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"
אם כך הם פני הדברים, הרי שאנו כולנו "חיילי בית דוד". עלינו מוטלת "מלחמת המצווה" להילחם ביצר הרע. ולא זו בלבד, אלא שבשעת מלחמה, טובת האומה היא העיקר. מכאן שאין פשרות במלחמה ביצר הרע, אל מול הבאת הגאולה. כי טובת אומה זו ותכליתה היא "לתקן עולם במלכות שדי". וזהו הכינוי שניתן לאברכים, על ידי הרבי הרש"ב , מייסד ישיבת "תומכי תמימים". למה נקראו "תומכי תמימים"? מכיוון שהם-תומכים בתמימים. מי הם התמימים? עם ישראל. כפי שמובא בשיר השירים: "יונתי תמתי", הכוונה היא על עם ישראל.
הכינוי "חיילי בית דוד" ניתן ל"תומכי תמימים" על-יסוד הפסוק: "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו". הרבי הרש"ב הסביר, כי יש לכתוב "גט כריתות" – להתנתק לגמרי, מ"אשתו" – ענייני העולם.
בשיחה שנשא הרבי הרש"ב במלאות שלוש שנים לייסוד ישיבת "תומכי תמימים" ליוואביטש, הטיל הרבי על הבחורים תפקידים יסודיים וחשובים. במלחמה זו, "חיילי בית דוד" העומדים בפרץ להילחם את מלחמת ה', למול "אויבים"- "אשר חרפו אויביך השם, אשר חרפו עקבות משיחך". עם אלו יהיה על התמימים להילחם, ואת הכוח והעוז לעמוד מולם יישאבו מלימוד התורה בצורה הנהוגה ב"תומכי תמימים", בה לימוד התורה הופך לחלק בלתי נפרד מהבחור, וכך יכול הוא לעמוד איתן מול כל הרוחות שבעולם.
הכינוי "חיילי בית דוד" דבק בכלל חסידי חב"ד בעולם כולו. רצף המילים "חיילי בית דוד" יוצר בהשגחה פרטית את ראשי-התיבות "חב"ד" (לבד מראשי התיבות הידועים – חכמה, בינה ודעת).
שבת שלום
ר' אבישי אברם תתרואשוילי הי"ו לוד
