פרשת בא
לראות את האור
גלוי וידוע שאין רע יורד מלמעלה, כי הרי הקדוש ברוך הוא טוב ומיטיב לכל, ומשמים יורדת רק טובה לאדם, אז איך אם כן יתכן שאותה 'הטובה' היורדת מלמעלה כאילו מתפצלת לשניים ומשפיעה על אנשים שונים בדרכים וצורות שונות?
בפרשת השבוע מביאה התורה את שלושת המכות האחרונות שנתן ה' על פרעה ועל מצרים, במכת חושך נאמר: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג) לא רק שלא היו יכולים לראות איש את אחיו, המדרש אומר על המילים "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (שמות י, כא) שהחושך של מצרים היה חושך ממשי שאפשר היה למשש אותו, חושך כל כך סמיך שמי שהיה עומד לא היה יכול לשבת ולהיפך, כל שלמעשה למצרים היה חושך ואילו לבני ישראל יש אור, איך יכולים שני ההפכים, חושך ואור, לשמש יחד זה עם זה?
אלא שבאמת אור וחושך הם ענין יחסי, כאשר מאיר אור גדול עבור מי שאינו יכול להכיל אותו האור הוא בעצם חושך, זה הוא אור שמסנוור את הראיה, כמו אדם היוצא מחדר חשוך אל שמש מאירה ויום בהיר שאינו יכול לסבול את האור, כך הדבר במי שחי בתוך חושך נפשי, רגשי, פנימי, ורוחני עבורו האור הרוחני הוא ייסורים קשים, חושך גדול ונורא, וכן להיפך.
כך שאנשים שונים יכולים לראות את אותה המציאות אך כל אחד מהם יראה מציאות אחרת ושונה לחלוטין.
אנו חיים בתקופה ובמציאות מורכבת של הימים שלפני ביאת המשיח, רגע לפני הגאולה, וכמו אז במצרים כך גם היום מי שמתבונן סביב, רואה עולם הפוך וליקוי מאורות, כדברי הנביא "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה, כ) בימינו נראה שלעיתים מה שהוא קדוש נחשב לחשוך, ומה שהוא ריקני, חסר נשמה וקדושה, נחשב לפופולרי ועכשווי, אנשים לעיתים נמשכים אחרי דברים שעלולים להזיק להם ובוחרים להתרחק מהטוב כמו מאש.
וכפי שאומר הרמב"ם "חולי הגוף, טועמים המר מתוק והמתוק מר.." (דעות ב, ס"א) כך שתחילת ההבנה שיש חולי פיזי, הוא חוסר הרגשת הטעם הנכון שבכל דבר, וכך הוא הדבר גם בחולי הנפש, ובעבודת השם ית', לפעמים האור הגדול מגיע אבל אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אותו, בעבורנו זה נראה כמו אור מסנוור, בדיוק כמו מי שיוצא מחדר חשוך אל אור גדול.
התלמוד במסכת סנהדרין מביא משל למה הדבר דומה, 'לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור, אמר לו התרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה? (סנהדרין צח, ע"ב), כלומר התרנגול שואל את העטלף, אני שמחכה כל בוקר להעיר את היום ואת האדם מיד כשמאיר האור הראשון לי נאה להמתין אל האור, אך אתה עטלף שכל חייך הם בחושך מה לך לחכות ולהמתין לאור?
זו היא הסיבה שבכל בוקר אנו קמים ומברכים בברכות השחר ברוך אתה ה'… הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה' לכאורה בשונה מכל שאר ברכות השחר שהם ברכות לאדם עצמו, כמו פוקח עיוורים, זוקף כפופים וכו', מה אם כן קשורה ברכה זו אל האדם? ועוד יותר יש לשאול, מדוע ברכה זו היא הראשונה שבכל ברכות השחר? אלא שאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על הברכה שנתן לנו להיות כמו התרנגול שתמיד שואף להתחבר ולחפש בכל דבר את האור וגם בחושך הוא תמיד מחפש מתי יעלה השחר החדש שמאיר, שלא נהיה כמו עטלף שהוא בורח מן האור ומחפש תמיד את החושך, שנזכה תמיד לראות את האור שבכל דבר.
הרב אבישי בטשוילי רב קהילת 'כרמים' ראשון לציון
