פרשת "וארא"
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" [ו-ב]
"העונש" – הוא גם מידת הרחמים
לפי שכבר הודיע הקב"ה שלא יניח אותם פרעה לילך, ומשה לא שמר את הדבר ולא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה, והתחיל אומר: "למה הרעתה לעם הזה" וגו', וכי מה היה לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה וכו'? ועל דבר זה ביקשה מידת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: "וידבר אלקים אל משה" ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג במידת הרחמים, הדא הוא דכתיב: "ויאמר אליו אני ה" [שמות רבא ו-א].
"וידבר אלקים" – זו מידת הדין, ובהמשך נאמר: "אני ה'" – זו מידת הרחמים. פתח הקב"ה במידת הדין בגלל שאלתו של משה: "למה הרעתה לעם הזה"? הנראת כהרהור אחר מידותיו של הקב"ה – כך מסביר הרב מרדכי יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת": האדם צריך לדעת ולהבין, שאין מידת הדין סותרת את מידת הרחמים, ולא הרחמים את הדין. סוד ההשגחה העליונה הוא ההבנה, שכל מידותיו של הקב"ה הן באחדות גמורה.
באופן טבעי, ההשגה האנושית קצרה מלהבין את הנהגת הבורא, ובמיוחד את מה שנראה. כדין, כאשר ביקש משה אחרי חטא העגל מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" [שמות לג-יח] פירשו חז"ל: משה אמר הראני מידה שאתה מנהיג בה את העולם, אמר לו: אין אתה יכול לעמוד על מידותי! [ילקוט כי תישא], ומשמעות הדבר על פי ההבנה הפשוטה היא: אין האדם מסוגל להבין שהיסורים אף הם רחמים, וכי עליו לקבלם בשמחה. האדם נבער מדעת להבין את הדברים, שאין הקב"ה עושה חלילה דין בלתי צודק עם בריותיו.
אצל אברהם אבינו מצינו, שהיה מהרהר אחר מידת הדין ומה היה אומר? רבי לוי אמר: כמדומה אני שקבלתי שכרי בעולם הזה, עזרני הקב"ה באמרפל וחבריו, והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי ושוב, אין לי שכר בעולם. אמר לו הקב"ה: כיון שהרהרת אחר מעשיי, אתה צריך להקריב עולה, לפיכך: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק" וגו' "והעלהו שם לעולה וגו'" [בראשית כב,ד,] [תנחומא לך לך]. לכאורה, דברי התנחומא אינם מובנים, איזה עוולה עשה אברהם בכך שחשב שלא יקבל שכר? הרי לא מצינו שבעט בייסורים או הרהר אחרי מידותיו, אם כן, למה נחשב שהרהר אחר מידת הדין?
על כורחך ניתן לומר, שגם דברים אלו היה אסור לאברהם לאומרם, לא יתכן שאברהם, שמסר נפשו ועצמו על כבוד שמיים, ישאר ללא שכר, ואם זו מחשבתו של אברהם, משמע שהפריש את מידת הרחמים ממידת הדין. לא תיתכן מציאות שהדין יפעל ללא רחמים!
וכפי שהיטיב לבטא זאת "חובת הללבות" [פרק ד' בשער הביטחון]: "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" [תהילים סב' ] וזה לשונו: כי אם היה מעשה האדם כחול הים במספר, לא יהיה שקול בטובה אחת מן טובות הבורא עליו בעולם הזה, כל שכן אם היה לו חטא, ואם ידקדק הבורא עם האדם בתביעת הודאת הטובה, יגלה שכל מעשהו נכחד ונשקע בקטנה שבטובות הבורא עליו, מה שיהיה מגמול הבורא לו, אינו מגיע לו על מעשהו, אלא הוא מחסד הבורא עליו.
חכמי המדרש גילו לנו, שהעונש של המהרהר אחר מידת הדין היא מידה כנגד מידה, דבר שגורם לעורר על עצמו את הדין.
וזו למעשה התביעה על משה רבינו, שכן כאשר ראה משה שהקב"ה מקשה את לב פרעה, היה צריך להבין שצרות ישראל נובעות ממידת הרחמים, ולפיכך שאלתו: "למה הרעתה לעם הזה" מיותרת היא, ואולם מכיוון ששאלה מתוך צערו על צרתן של ישראל, נמחל לו עוונו ולא נענש.
על כן אל יתרעם האדם כאשר יקבל "עונש" שאינו מובן לו ואל יבעט ביסורים, עם הזמן יראה שכל מה שגזר עליו הקב"ה, הוא אך ורק לטובתו.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
