פרשת חיי שרה
תורת חסד
כתוב בחז״ל שלושה שאלו שלא כהוגן, שניים נענו שלא כהוגן ואחד נענה כהוגן. ומי הם: אליעזר, כלב ויפתח.
לענייננו, אליעזר, עבד אברהם, אמר "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה זו היא. אולי זו תהיה פסולת קהל, מנ״ל לדעת מי תצא בידו? מדוע היו התוצאות האלו שחלק לא נענו כהוגן וחלק כן.
ישנו יסוד גדול בהשקפת התורה, אדם חייב ללכת באמונה ובטחון, אך חייב במקביל ג"כ לעשות השתדלות.
פעם אמר א׳ מהגדולים, מה ההבדל בין גדולי אמונה לקטני אמונה.
גדול האמונה, מאמין חזק בה', הוא חי באמונה, מה שקורה ה׳ גזר וכד', אך הוא מאמין גם שצריך השתדלות.
קטני האמונה, חיים את ההשתדלות, הולך לרופא על כל דבר, לעסקנים וכד', אך הוא גם מאמין שה׳ גזר וכוד'. אך כל זה במילי דעלמא. אך במילי דשמיא, א״א לסמוך על ה׳ ולא לעשות השתדלות. הולך לקנות תפילין, א׳׳א לומר, אני מאמין בה׳ שהכל בסדר… אדרבא, בחפצי שמים אין ה׳ רוצה שנסמוך באמונה עיוורת, אלא שנבדוק ונעשה השתדלות גדולה, איך נראים ד׳ המינים מי ערך את המצות וכו׳.
וזהו גם ההבדל בין חנוכה לפורים.
בחנוכה היו מלחמות נגד, בפורים היו יותר תפילות וצומות. ומדוע, שהרי בחנוכה היו גזירות רוחניות, "להשכיחם תורתיך", לכן צריך היה כנגד מס"נ, להילחם בפורים היו גזירות גשמיות, מספיק תפילות וצומות.
עוד מוסבר.
כתוב בפרשת השבוע: "וירץ העבד לקראתה". ופירש רש״י, שעלו המים לקראתה, א"כ למה היה צריך לשאוב? אומר הרמב״ן, בפעם הראשונה עלו המים לקראתה, כשהתחילה במצוה, רצה ה׳ שהיא תטרח, אין מצוה בחינם, צריך לשאוב מים.
מסופר על ר״ח מבריסק שהיו לו חומרות גדולות במצוות. פ״א פגש אותו איזה חסיד, וא״ל כי הרבי שלו משקיע יותר בתפילות, דמעות, ולא בחומרות גשמיות. וא״ל, אני יספר לך סיפור ממנו: פ״א הרבי שלו ראה איזה יהודי פשוט ושאל אותו, איזה מצות יש לך, איך אופים אותם, ענה לו היהודי הפשוט, לי אין "חבורה" וכד, אין לי כסף לכך.. אני קורא תהילים ומוריד דמעות שליש וכך אני אופה את המצות, א״ל הרבי, האם אפשר להחליף אתך את המצות. כך סיפר היהודי לר״ח מבריסק.
כן, אמר לו ר״ח מבריסק, באמת התפילות של היהודי התקבלו ברצון, כי היה לו את המצות של הרבי… ולכן באליעזר, עבד אברהם, היה מדובר בחפצי דעלמא, שידוכים, ולכן היה מספיק תפילה.
ביפתח לדוג', היו חפצי שמים, קרבן, ולכן אסור היה לו לעשות השתדלות. ולכן נענה שלא כהוגן.
״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״
מדוע כתוב: ״שני חיי שרה״. רש״י מתרץ תירוצו. ונצטט תירוץ ויסוד מחודש עפי״ז.
אומר ר״ח קנייבסקי בספרו ״טעמא דקרא״, דהרי קי״ל ד״שלוחי מצוה אינן ניזוקין״, וא״כ כיצד שרה נפטרה כאשר שמעה על נס עקידת בנה יחידה?! אלא ודאי דחייבים לומר, דיש הבדל.
מי שנגזר עליו משמים שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, אדרבא, ע״י קיום מצוה, זכות היא לו למות כך. וזהו שאירע בשרה, דהגיע זמנה להיפטר וק״ל. עכ״ל. ולכאורה ניתן לבאר זאת בסדר הפסוק.
״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים״ – והרי קי״ל דשלוחי מצוה אינן ניזוקין וכיצד נפטרה ממצוה ? ! ״שני חיי שרה״ – זו התשובה – אלו היו השנים שנקצבו לה מן השמים.
רעיון זה מחזק בני אדם אשר מחמתם נגרם נזק או ח״ו מיתה לאדם מסויים, מחמת זה נמצאים בצער גדול ובעצבות נוראה, מכאן ״שהכל בידי שמים״, וכל מה שמתרחש הוא בגזירת עליון, ובהכרזה מלמעלה.
בספר ״ישועה ונחמה״ (עמוד ר״ט) מביא מעשה שהיה באחד מגדולי ראשי הישיבות של דורינו. בצעירותו חימם בביתו מיהם של מים חמים, והנה כשהרים את המיחם להעבירו למקום אחר, עבר עם המיחם ליד בתו הקטנה ובטעות שפך את כל תכולת המיחם הרותח על בתו, הבת החלה לזעוק נוראות מרוב כאב, והתעלפה ומצבה החמיר מאוד, ולאחר כמה שעות של ייסורים נוראים הלכה לעולמה.
מעשה זה גרם לו זעזוע עד כדי עלפון, ולאחר מאמצים רבים השיבו את רוחו, ומאותו זמן הפסיד ללמוד ולדבר, והסתגר בתוך עצמו בעצבות נוראה, ואיבד כל טעם בחייו.
כששמע מזה מרן החזו״א זצוק״ל קרא לראש הישיבה, ואמר לו כך: האדם חושב שביכולתו לעשות דברים בעולם, אבל אינו יודע שאינו מסוגל לעשות כלום וכדאיתא בגמרא (חולין ז:) אמר רבי חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר ״מה׳ מצערי גבר כוננו״, וכל מה שקרה הכל הוא משמים
בלבד, וכאילו דחפו את ידו מלמעלה, ולכן הנך חייב לשכוח מהכל, ולחשוב כאילו לא קרה כלום.
ואכן הוא קיים את דברי מרן החזו״א בשלימותם, וזכה להיות כיום אחד מגדולי ראשי הישיבות.
הרב אילן שמילה הי"ו מלוד
