פרשת צו
בפרשתנו התורה מתארת את ימי המילואים, ימי הכשרת המשכן לעבודתו, ואומרת: "וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי, אֵיל הַמִּלֻּאִים" (ח,כב). מדוע נקרא איל המילואים? מפרש רש"י: "שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכוהנים בכהונתם". כלומר, רש"י מבקש להבהיר שאין הכוונה לימי המילואים, שנמשכו שמונה ימים, שכן לפי זה גם האיל הראשון היה צריך להיקרא "איל המילואים"; אלא זה איל שחותם את סדרת הקרבנות שהועלו על המזבח, ועל גמר העבודה נקרא שמו "איל המילואים". הוא משלים את עבודת הקרבנות שעשו הכוהנים בימי המילואים.
אך כאן מתעוררת שאלה: בפרשת תצווה, שבה ניתן למשה הציווי על עבודת ימי המילואים, רש"י מפרש – על אותו איל עצמו – פירוש אחר. לדבריו שם, קרבן המילואים הזה נקרא שלמים על שם "שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים" (שמות כט,כב). גם יש לשים לב לדיוק לשונו: "שממלאים ומשלימים את הכוהנים בכהונתם", ולא "בעבודתם". ההסבר הוא, שבפרשתנו רש"י מפרש רק חידושים שאינם מופיעים בציווי על עבודת ימי המילואים שבפרשת תצווה. שם נאמר: "וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה… וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא". משמע שהכינוי 'איל מילואים' מסביר את הנכתב קודם, שמקריבים רק איברים מסוימים מן האיל, ולא את כולו, כפי שנעשה באיל המילואים הראשון. לכן מסביר שם רש"י ש'מילואים' הוא 'שלמים', על שם ש"משימים שלום למזבח ולעובד העבודה".
ואולם בפרשתנו לא מופיעות המילים "כי איל המילואים הוא", כהסבר לשמו של הקרבן, אלא רק "ויקרב את האיל השני, איל המילואים". לכן ברור שהכינוי הזה אינו מתייחס להקרבת חלקי הקרבן בלבד, אלא הוא קשור לעצם עניינו של קרבן זה – "שממלאים ומשלימים את הכוהנים בכהונתם". רש"י מדגיש "בכהונתם", ולא "בעבודתם", מפני שהוא רומז כאן לאכילת חלקי הקרבן על-ידי הכוהנים. זה התאפשר באיל השני בלבד, שכן האיל הראשון הוקרב כולו על המזבח, ומעתה הורשו הכוהנים לאכול קודשים.
ראוי לשים לב שהשלמת הכהונה לא נעשתה על-ידי הקרבת קרבן עולה, שלכאורה חשיבותו גדולה מקרבן שלמים, אלא באכילת חלקי הקרבן הקדושים דווקא. הגמרא (חגיגה טז,א) מציינת שאכילה ושתייה הן מהדברים שבהם יש דמיון בין האדם לבהמה. איך ייתכן שרגע מכונן כל-כך בהכשרת הכוהנים יצוין באכילה דווקא? אלא שזה מבטא את מעלתו הרוחנית של היהודי: היכולת שניתנה לו להפוך חומר גשמי לרוחני וקדוש, על-ידי שבשעת האכילה אין האדם שקוע באכילה עצמה, אלא בבירורו הרוחני של המזון, באכילתו לשם שמים. לכן לא רק מה שעולה על המזבח קדוש, אלא גם מה שנאכל על-ידי הכוהנים שורה עליו קדושה. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
