חול המועד פסח
ידועה תמיהת הב"י (בר"ס תכט) מה שונה פסח ששלושים יום לפניו שואלים בהלכותיו, משאר המועדים שמשה תיקן הלכות חג בחג (במגילה לב.). ותירץ ג' אופנים. או שרק באו לומר ששלושים יום לפני נחשב שואל כענין. ועוד, שהלכותיו מרובות. (וצ"ל שנמשך כחלק מהתירוץ הקודם, משום שלא מובן מה תירץ, שעדיין קשה מאי טעמא השמיעונו דווקא בפסח שנחשב שואל כענין. ולא רק טעם, אלא נפק"מ למעשה). ועוד, שבזמן שהיו מביאים קרבנות, היו צריכים שהות שלושים יום, כדי להביא קרבנות בלי מומים, ותקנה לא זזה ממקומה. עכת"ד. וע"ש. ומכל מקום, למדנו בחשיבות ההכנה, והנה בשמות (לג, יא) כ' אוה"ח, בזה"ל: ודבר ה' וגו', פנים אל פנים. הכוונה בזה הוא, כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה, לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים. כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה, ישיג. ואומרו כאשר ידבר איש אל רעהו, יתבאר לדרכנו על דרך אומרו (משלי כז) כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. פירוש, כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חבירו, כמו כן יתבונן לב חבירו לאהוב אותו. והוא אומרו כאשר ידבר איש אל רעהו, שלא יאהבהו אם לא יכין לבו, להיות גם הוא רעהו. כמו כן דבר ה' פנים אל פנים. ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו, אם לבבו יתאוה ויחשוק בה' ובעבודתו, הנה זה סימן כי ה' אהבו. עכ"ל. ומדבריו יוצא, שהאהבה שה' יחזיר לו, שייכת להכנה, שגורמת למצב כמים הפנים וכו'.
ואכן כל ענין מצרים והיציאה ממנה, היה הכנה למ"ת, כמפורסם דברי החינוך (שו) וז"ל: משורשי המצוה (ספירת העומר) על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה. וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלהים על ההר הזה". ופירוש הפסוק, הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה. כלומר, שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים. והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין. ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן. כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן. ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו, ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה, כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם יתברך על בני אדם. ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר. ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקין למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי השם ברוך הוא, בהשגחתו על בני אדם, רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה, זרע תבואות לחיות בו. ע"כ. ולא בכדי הוא שקנין התורה נצרך להכנה, שהרי התורה כל כולה ענינה הכנה (וע' נדרים לח. שמשה רבינו היה שוכח וכו'), שהרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה (קידושין מ: וע' יבמות קט: ואכמ"ל). וזה ענין שתינוק לומד במעי אמו (נדה ל:). וממילא כשם שאמרו במגילה יג. שחיבור כלב עם בתיה משום מרידת כל אחד, ומצא מין את מינו וניעור (עירובין ט.). ולהבדיל אמרי' (קמא צב:) לא סתם הלך הזרזיר וכו' (וע' סוטה ב. אין מזווגין כו').
ולכן ידוע על ר' זלמן שלפני כל מצוה שעשה למד כל ההלכות הקשורים אליה. וע' מגילה יד. שהשחרור ממצרים היה לגמרי, שבשביל תורה צריך להיות כלי מוכן לגמרי כשבט לוי (וידוע הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל פי"ג הי"ג) ואז שייך הלל שאינו יכול לפרוץ ולהאמר בשירה וזמרה (וע' מסכת סופרים) אם "אכתי עבדי אחשוורוש אנן". ויש להזהר להכין כלי מתאים, שאל"כ עלול להנזק, וכעין פסחים (קיא:) שהשותה מקערה ולא מכוס, שיש בכך סכנה. והיינו, שעיקר ההכנה תהיה בתורה, שהיא המלמדת אותנו, ולא "סברת הכרס" (אחר המחילה מ"כבודנו" – אין כבוד אלא תורה) וע' בשבועות (ו:) ששאלו שאלה במציאות, מה מקורה בכתוב. וכן בנדה (לא:) על קולך ערב. וע' גם גיטין כ. לגבי חותמת רבינא ורב אשי. וע"ע רשב"ם ב"ב פ רע"א ורש"י ביצה (י. בשונה מרשב"ם) בנוגע להולדת היונים בכל השנה וכו'. ואכמ"ל. ואחרי ההכנה הנכונה, יתקיים בו מ"ש האוה"ח הנ"ל בסוף דבריו, שלבבו יתאוה וכו', וזה סימן כי ה' אהבו. וכן עולה מדברי הרשב"א המפורסם בתשובה (ח"א סי' נז) שעיני ה' על יראיו לסייען במצוות וכו'. ע"ש. וע' בתענית (כג.) "וכן מצינו בימי הורדוס, שהיו עוסקין בבנין בהמ"ק, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח, ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם". וכן ראה לתוס' בכתובות (ב רע"ב) שכתבו, מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו – ואינו יכול לטעון, דאדרבה מזלה גרם, דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה, לא מיענשא, כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:). ועוד, דהאשה היא שדה של הבעל, ואין הבעל שדה שלה. ע"כ. ואם איתא שהמניעה היא חלק מובחר מהמצוה, ממילא מאי טעמא הוא הפסיד, ואמרינן ליה שנסתחפה שדהו, ואדרבה זה סימן טוב, אלא ודאי שהוא רעה שיש מניעה מהמצוה. ע"כ. וצ"ע אם בהא גופא נחלקו שני הלשונות שבתוס', וי"ל שהרי גם לאשה יש מצות שבת (ואכמ"ל). או כמ"ש הר"ן ברפ"ב דקידושין שהיא מסייעת וללשון ראשון לא נחשב בכלל המניעות שבמצוות וכו', וללשון שני שנחשב, התשובה שסוף סוף היא ברשותו וכו'.
ויש להעיר גם מחולין (ז:) דאמר רבי חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. שנאמר "מה' מצעדי גבר כוננו". וכן כתיב "אדם מה יבין דרכו". שכל מה שעושה האדם לא מבינתו הוא, אלא משמים מכוונים דרכו. אמר רבי אלעזר: דם ניקוף [שנוקף אדם רגלו באבן ונפצע ומוציא דם], מרצה עליו לכפר בו כדם עולה. אמר רבא: הא דרבי אלעזר מיירי שנוקף באצבע גודל של רגל ימין, שבה הוא נוקף ביתר כח וצערו מרובה. ומיירי בניקוף שני, קודם שנתרפאה מכתו מהניקוף הראשון, שגם זה מוסיף לכאבו. והוא מרצה דוקא כשאירע לו כן בזמן דקאזיל לדבר מצוה. ע"כ. (וק"ק שאיך יצויר שקיבל מכה בדרך מצוה, והרי שלוחי מצוה אינן ניזוקים, היכא דלא שכיח היזקא כפסחים ח:). ומשמע מיהת דהוי שבח אם מתייסר באמצע. ויש לחלק בין יסורים שמונעים ממנו לגמרי עשיית המצוה, וכמו משתסרח המקפה (בסוכה כח:). וכמו שמצינו בנדה (לא.) דדרש רב יוסף מאי דכתיב (ישעיה יב, א) "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני", במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהם, התחיל מחרף ומגדף. לימים, שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני. והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהילים עב, יח): "עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם", אפילו בעל הנס, אינו מכיר בניסו. ע"כ. וחזינן מניעה כזו שלא יכל ללכת בגללה. ויש להעיר עוד מעירובין נד. ומרש"י שם, דרבא רמי כתיב "תאות לבו נתתה לו", וכתיב "וארשת שפתיו בל מנעת סלה", זכה – תאות לבו נתתה לו. לא זכה – וארשת שפתיו בל מנעת סלה. ופירש"י, זכה. אם יש לו מזל טוב, תאות לבו נתת לו, שבעוד שהוא מתאוה, באה לו תאותו, עד שלא ישאלנה: לא זכה. צריך להתמקמק ולהצטער. ע"כ. ולפ"ז אפשר לומר שהכל תלוי בזכויות, שאם זכה אכן יהיה לו סיוע במצוות, ואם לא, לא. ויש עוד לחלק בין מה שבטבע שאם זה ענין טבעי אזי לפום צערא אגרא וכו'. ויש להעיר עוד מהגמ' בשבת קיח: דאמרי' יהא חלקי ממתי בדרך מצוה. ויל"ע במהרש"א שם. והארכנו בזה עוד הרבה, אך אכמ"ל.
חג שמח, גבריאל מנחם נ"י מבית שאן, בן מר אבי ר' יוסף מוזגרשוילי מלוד.