פרשת יתרו
"לא תרצח".
לא באתי לדבר כאן על רציחה ממש. לא כאלה חלק יעקב. אמנם יש דבר הדומה לרציחה, והוא הלבנת פנים. ובכן בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח-נט) מדובר על חומרת העוון של "אונאת דברים", שאסור לצער אדם מישראל על ידי דיבור. ובתוך הדברים הגמרא מביאה את ענין הלבנת הפנים, ואלו הם דברי הגמרא:
שנה תנא בפני רב נחמן בר יצחק: "כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים". אמר לו רב נחמן: יפה אמרת, שרואים אנו שהמתבייש מאבד את הצבע האדום מפניו, ובא צבע לבן אל פניו.
אמר לו אביי (שהיה גר בבבל) לרב דימי: בארץ ישראל במה זהירים? אמר לו: בהלבנת פנים, שאמר רבי חנינא: כל היורדין לגיהנם, עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו. ושואלת הגמרא: מכנה שם רע לחבירו זה היינו הך כמו המלבין פני חבירו ברבים, ולמה מנה אותם פעמיים? ועונה הגמרא: אף על פי שדש חבירו בשם זה. כלומר אפילו שהורגל חבירו שמכנים אותו בשם זה, וכבר אין פניו מתלבנות, אך מכל מקום אם התכוין זה להכלימו ולביישו, הרי שיורד לגיהנם ואינו עולה (ועיין כאן תוספות ליתר ביאור).
ממשיכה הגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנין לנו דבר זה? ממה שדרש רבא, שדרש רבא: מהו שכתוב בתהלים (לה, טו): "ובצלעי שמחו ונאספו, קרעו ולא דמו"? אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שבשעה שהיו אנשים מבזים אותי ומזכירים לי את מעשה בת שבע, מרוב בושה גם אם היו מקרעים את בשרי, לא היה דמי שותת לארץ. ולא רק כשאנשים בטלים מלימוד תורה היו מביישים אותי, אלא אפילו בשעה שעוסקין בלימוד הלכות נגעים ואהלות (שהן הלכות חמורות, ולא קשורים כלל לענין אשת איש), אומרים לי בשביל להקניט אותי: "דוד, הבא על אשת איש, מיתתו בְּמה"? ואני אומר להם: "מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".
עוד ממשיכה הגמרא: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ויש אומרים: אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ויש אומרים: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנין לנו? מתמר, דכתיב (בראשית לח, כה): "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה" – אף על פי שהציתו כבר את האש לשרוף אותה, לא גילתה שיהודה היה איתה, כדי שלא לביישו ברבים, אלא אמרה "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה", ואם יודה על כך יהודה, יודה, ואם לא, עדיף להשרף ולא לביישו.
עד כאן דברי הגמרא. ואפשר להוסיף על דבריה גם את הנאמר על יוסף הצדיק, שכדי לא לבייש את אחיו בשעה שהתוודע אליהם, אמר "הוציאו כל איש מעלי", ומובא במדרש שיוסף סיכן את עצמו בכך, כי באותו רגע שנשאר לבד יכלו האחים בכעסם עליו להרוג אותו (ויש מדרש שגם ניסו בפועל להרגו אך בא גבריאל ופיזר אותם). אמנם העדיף יוסף להסתכן ובלבד שלא יבייש את אחיו (ועיין בספרי תורת מאיר פרשת ויגש).
והנה כל אדם בהזדמנויות שונות בחייו יכול להתקל במצב כזה, שהוא כועס על חבירו, או יש בלבו על חבירו איזו שנאה (גלויה או חבויה), ויש בידו לומר איזה דבר באופן שחבירו יתבייש בפני כולם. ובכן ידע ויזהר, כי אם יעשה זאת הוא כמו רוצח, ויכול לאבד חלקו בעולם הבא, ולרדת לגיהנם ולא לעלות. וגם אם יתחרט אחר כך על מעשהו, הרי שיהיה לו קשה לעשות על זה תשובה, כי בייש אותו ברבים, וגם אם ישבח אותו מעתה בפני הרבים, לא כולם ישמעו את דבריו האחרונים, ורק יזכרו את דבריו הראשונים. וגם המתבייש יקשה לו לסלוח על דבר כזה.
ואף על פי שלפעמים אדם שוגג בזה, כי חושב "לצחוק" עם חבירו, ואומר "זה היה בצחוק", אבל חבירו כבר התבייש. לכן נדע ונזהר מלהכשל בעוון חמור זה, אלא אדרבה נחפש תמיד טובת חברינו, ולהוציא תמיד טוב מפינו, נדון אותם לכף זכות, ונקיים מאמר הכתוב "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
