פרשת ויקרא
"ויקרא אל משה "…'” אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” וגו'
ידוע הפירוש מדוע במילה "ויקרא" האות אלף היא קטנה (זעירא) מכיוון שמשה רבינו בענוותנותו לא רצה להראות שהקב"ה קרא לו במיוחד אלא רק בדרך מקרה, ולכן רצה לכתוב "ויקר”. שמשמעו לשון מקרה (כמו להבדיל שמוזכר אצל בלעם "ויקר אלקים אל בלעם"). אך עדיין צריך להבין מדוע דוקא כאן בפרשת ויקרא שעניינה הוא הקרבת הקרבנות מוזכר גם עניין ענוותנותו של משה.
אפשר לומר שהדבר בא על סדר המקראות, לאחר בניית המשכן בפרשת ויקהל פקודי, משה רבינו שם את לוחות הברית בתוך ארון הברית בקודש הקדשים, וכמ"ש בסוף פרשת פקודי לאחר מלאכת המשכן: “ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבא אל אהל מעד כי שכן עליו הענן" וכו'. (שמות מ'. פסוק ל"ד) ועכשיו התורה מודיעה לנו שמשה רבנו קיבל כבוד מיוחד בכך שהקב"ה קרא לו לבדו.
אך עדיין צריך להבין את עניין הא' הקטנה דוקא כאן בעניין הקרבנות.
בחסידות מובא הסבר הפירוש "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” : אדם שירצה להתקרב לה' “מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" מהנפש הבהמית שלו צריך להקריב אותה לקב"ה.
אנו רואים כאן את העניין הפנימי בקרבנות שעקרו הוא הרצון להתקרב ולהתעלות ברוחניות ע"י הקרבת הבהמיות שבאדם – ויתור על רצונות והנאות הנפש הבהמית שבאדם.
לפי זה מובן הקשר בין הא' הקטנה לקרבנות: כשאדם רוצה להתקרב לקב"ה הוא צריך קודם כל להקריב משהו מעצמו, מה"אני" שלו. ועפ"י זה מובן גם מדוע מדובר כאן דוקא בקרבן נדבה כמו שאומר רש"י הקדוש. מכיון שהרצון להתקרב לה' צריך לבא מהאדם עצמו בתור רצון עצמי ולא מתוך חובה. ואז יכול להתקרב לה' באמת.
וזהו תיקון האדם – ויתור על הרצון העצמי לעומת הרצון האלוקי, ולכן המזבח מכפר על האדם , כשאדם מבין שצריך לוותר מעצמו מה"אני" שלו כדי להתקרב לה' וכמו שראינו בעשרת הדברות שמתחילים במילה "אנוכי" כדי לומר לנו שאדם שרוצה להתקרב לקב"ה צריך לוותר על ה"אנוכי" שלו. וזהו גם התיקון לחטא אדה"ר וכמו שמבאר אדמו"ר הזקן בעל התניא שהאות אל"ף רבתי מוזכרת בספר דברי המים בפסוק א' : “אדם שת אנוש" במילה "אדם" כדי לומר שאדם הראשון הגדיל עצמו ולא הודה בתחילה בחטא, והתיקון שלו הוא ע"י הקרבן ששם אדם מפחית מעצמו ולכן דוקא בענין הקרבן מובא א' זעירא.
והדבר קשור גם לר"ח ניסן, שהקריאה למשה רבינו "ויקרא אל משה" היה בא' בניסן עפ"י המדרש.
וגם ביום זה במצרים הצטוה משה רבינו על מצוות קידוש החודש וכמ"ש "וידבר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר : החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה , דברו אל כל עדת כו' ויקחו להם איש שה לבית אבות"וכו' , ומבאר ע"כ הרמב"ן שטעם המצוה לקחת דוקא שה מכיון שהמצרים היו עובדים בחודש ניסן למזל טלה- שה. כי אז מזלו גדול. וציוה הקב"ה לשחוט את הטלה ולאכול אותו כדי להודיע שלא בכח המזל יצאנו ממצרים אלא בגזירת עליון! שהיו המצרים עובדים לטלה, והמצוה הזאת באה להודיע שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותם במעלה עליונה שלהם (בט”ו בחודש). וכמ"ש "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים".
ודבר זה נעשה ע"י מצות שחיטת השה, ומבארים חז"ל שזה פירוש הפסוק :"ויקרא משה לכל זקני ישראל כו' משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח": משכו ידיכם מעבודה זרה – שע"י שתעשו כך תראו שאתם לא מאמינים בעבודה זרה של מצרים שהיתה באותו החודש השה-הטלה, ותשחטו אותו. וע"י זה יתבטל העבודה זרה של מצרים – עבודת כוכבים ומזלות. ויראו כולם שרצון ה' הוא השולט בעולם והמזלות הם רק ככלי ביד היוצר. ולכן מצוות קידוש החודש היא כ"כ חשובה כדי לומר שהקב"ה שולט על החודש ועל המזל. ולכן גם עם ישראל מעל המזל -כשמקימים את התורה והמצוות! ואם נשים לב יש קשר בין עבודת הקרבנות למצוות קידוש החודש מכיון שהטלה הוא הראשון במזלות וטבעו המרכזי הוא גאווה ושליטה. ועם ישראל במצרים הצטוו לקחת את הטלה ולקשור אותו לרגל המטה ולשחוט אותו וכמ”ש: "ואמרתם זבח פסח הוא לה'” לומר שאנו זובחים את ה"אני" שלנו לקב"ה וזהו הכוונה הפנימית במצוות קידוש החודש ובקרבנות.
וזהו מ"ש "ונפש כי תקריב" כי הרצון של האדם קרוי נפש, וכשאדם מבטל את רצונו כדי לעשות רצון ה' זהו הקרבן, וכמ"ש התנא בפרקי אבות: "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו” כך אדם מתעלה ומתקרב לקב”ה באמת, אם ע”י הוספת שעה בלימוד תורה או בהתבוננות בתפילה או בהידור מצוה וכד' כל אלה הם קרבנות קטנים שאדם יכול להקריב לקב”ה.
ובזכות כל זה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!
לע"נ אחי חכם שבתי ע"ה בן אברהם ורות
יוסף בן לאה, משה בן רפאל ונינט, רחל בת לאה.
הרב מיכאל בראל (אלאשוילי) רמלה
