פרשת תזריע מצורע
הפרשיות שלפנינו, פרשת תזריע ופרשת מצורע, מדברות בענייני הנגעים, בענייני הצרעת. כשיש צרעת בביתו של אדם, לאחר כל התהליך שהתורה מורה לנו לבצע, אם עדיין הנגע לא נעלם, יש להרוס את הבית. כך גם כאשר יש לאדם צרעת בגופו, אומנם אי אפשר להרוס את גופו, אך נפשו נהרסת לה כליל, מוצא הוא מן המחנה, מורחק מחברת אנשים, מחברת חבריו וקרוביו – טמא הוא בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו. ובאמת השאלה מדוע, הרי בסך הכל הצרעת סוג של חולי, וכי נדון אדם שקיבל שפעת לאשפוז כפוי עד להוצאתו להורג?! הרי האיש המצורע המוות טוב לו מחייו לאחר שנודה והורחק מכל משפחתו, חבריו, עסקיו. ואם נאמר שהמחלה מדבקת היא, שלכן מרחיקים אנו אותו מחברת אנשים אחרים לבל ידבקו אף הם במחלה הקשה, גם אם נסביר זאת בצורה זו, הרי עדיין הדבר לא יובן, וכי זו היא דרך התורה, דרך הרחמים?!
מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל שהיה נוהג ללכת לבקר את המצורעים בבתי החולים היכן שאיש לא היה מגיע, בהתעלמות מוחלטת מסכנת ההידבקות, והכל בשם התורה והיהדות, ואם כן, השאלה נשאלת, היכן היא החמלה בפרשתנו, מדוע לא לטפל בחולה כדי שיבריא במהירות, מדוע לשולחו כמנודה ללא טיפול הולם?
אומרת הגמרא (ערכין טו ע"ב), 'אמר רבי יוסי בן זימרא כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו שנאמר "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". וכתיב התם "לצמיתות" ומתרגמינן 'לחלוטין'. ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה'. הגמרא מבארת לנו שהצרעת שהתורה מדברת עליה איננה חולי סתם, היא לא המחלה המוכרת בימינו בשם צרעת, הצרעת של התורה הינה מחלה ניסית, מחלה יהודית, ליהודים בלבד. זהו חולי נורא שמגיע על עון נורא עוד יותר, על דיבור של לשון הרע! ומה הדרך לטפל בחולי זה?
בדברי רבנו האור החיים הקדוש מבואר, שראשית עלינו לנו להבין מהי המחלה הזאת, הצרעת. כשנלך לדרוש ברפואה נשמע שהיא מגיעה על ידי זה שהגוף מזדהם, וזה מגיע מזה שמתגבר באדם העיצבון, צרות הלב וכיוצא בזה, משום שמצב רוחו של האדם נותן השפעה בבשרו שמזדהם ומתעפש, וכך עד שמגיעה הצרעת. עתה כשנבוא לדעת מהי התרופה למחלה הזאת, הרי שאך טבעי הוא שצריך ראשית כל להרחיק את העצב מהאדם, לתת לו עניינים המשמחים ומרחיבים לבו של אדם. אומר האור החיים הקדוש, שכשמגיע החולי הזה על האדם, יכול האדם לומר שהדבר הגיע לו משום שלא שמר על מצב רוח טוב, וכשיגידו לו שהדבר בא עליו בגלל עוון לשון הרע יבטל את הדברים ולא יאמין בהם, לכן ציווה הקדוש ברוך הוא בחכמה שדרך רפואתו של המצורע תהיה ההיפך הגמור ממה שתגיד הרפואה הטבעית. יש להסגיר את המצורע, "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" ולא רק זה אלא ש"בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה" כל אלו דברים שכפי הטבע אך יחמירו את המחלה. ואז, כששב האדם בתשובה שלמה, רואה הוא שהגם שעשה בדיוק ההיפך מדרכי הרפואה, בכל זאת הנה שב ורפא לו, כעת מבין הוא שלא הערוד ממית אלא החטא ממית, כי בעוונו אשר פשט את לשונו, גילה הנגע את עינו, וכעת משטיהר את לשונו, רואה הוא ההיפך, כי התרפא מצרעתו. כאן ראיה והוכחה ברורה היא שבעון לשון הרע בא עליו הנגע, ובזכות שהרהר תשובה והתודה על חטאתו נטהר ונרפא, ומכאן והלאה שוב ישמור פיו ולשונו ולא יביא חטאת לנפשו.
יש לדעת כי באותם ימים בהם מחלה זו הייתה נוהגת בעם ישראל, מי אשר חטא ונכשל פעם אחת בעון לשון הרע וחווה את הצרעת ואת אשר הגיע בעקבותיה שוב לא דיבר לשון הרע כל כך מהר. בימים שלנו שאין 'צרעת', אומר רבנו החפץ חיים, כי העניות היא העונש על עוון לשון הרע, ה' יצילנו.
יהי רצון שנדבר רק טוב על כל אחד ואחד מעם ישראל ויהיה לנו בסיעתא דשמיא עוד יותר טוב.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
