פרת האזינו
אלוהי הכסף ואלוהי הזהב:
ישיבה חשובה הייתה לפני כמה עשרות שנים בעיר וולואז'ין שבראשה עמד רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל.
מידי תקופה גבאי הצדקה של הישיבה היה עורך מסע איסוף כספים לטובת הישיבה, על מנת שזו תמשיך להתקיים. בתום אחד מן המסעות סר הגבאי אל בית ראש הישיבה ועדכן אותו בתוצאות, עיין ראש הישיבה בפנקס ואז הבחין שתרומתו של אחד מתומכיה הוותיקים של הישיבה פחתה לכדי מחצית. שאל ראש הישיבה את הגבאי לסיבת הדבר, והלה השיב שאינו יודע מאומה.
אם כן קח אותי לביתו של העשיר, פסק ראש הישיבה. כשהגיעו, הכניסם הגביר בכבוד הראוי למעמדם ולאחר מכן התעניין לסיבת בואם, ואז השיב ראש הישיבה "בעניין התרומה באנו"!!! "זה זמן רב שהנך תורם מממונך להחזקת הישיבה ומידי שנה אתה אף מגדיל אותה, ואילו השנה הפחתת תרומתך לידי מחצית האם יש סיבה לכך"??
"ראו נא כבוד הרב" אמר הגביר, "מידי שנה כאשר מגיע הגבאי לביתי אני מתמלא עליו רחמים, מגפיו מכוסים בבוץ, ריאותיו מתנשפות ממאמץ, וורידי מצחו נפוחים. כל אלו מרחיבים את כיסיי ואז כופל אני תרומתי.
בשנה זו הבחנתי שכאשר נכנס הגבאי, מגפיו נקיות היו וריאותיו שקטות. ואז הצצתי מן החלון והבנתי, בחצר הבית ניצבה עגלה נאה רתומה לסוס משובח כשעגלון לצידם, ומן הסתם הרהרתי לעצמי שכל אלו הועמדו לרשותו מטעם הישיבה. וכאן מקום יש לשאלה, מניין לה לישיבה די ממון לרכוש סוס ועגלה?
אין זאת אלא מכספי הצדקה, ואני איני חפץ שיקנו בתרומותיי סוסים ועגלות אלא מזון עבור תלמידי הישיבה העמלים בתורה. ולפיכך לא נתעוררו רחמיי ולא התרחבו כיסיי, ולכן פחתה תרומתי".
בשמוע הרב את דבריו חיכך בדעתו מה ישיב, וכי מה יאמר לו שהתרבו צרכי הישיבה ושבעזרת העגלה ניתן לבקר בביתם של תורמים רבים יותר?!
אך לפתע אורו עיני הרב וחיוך רחב עלה על שפתיו, "שב בני שב" אמר הרב בחיוך, "קורת רוח מרובה גרמו לי דבריך ובגינם זכיתי להבין כוונת פסוק בו נתקשיתי זמן רב.
בצלאל בן אורי בן חור ראש לחכמים בוני המשכן היה ובתורה נאמר כי בחוכמתו ידע אף "לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת" (שמות ל"א ד'). וכי מה יש לו לבצלאל לחשוב בהם? הלא כל הנדרש ממנו הוא ליצור להרכיב ולבנות ממתכות אלו כלים למשכן ותו לא?! עתה בעקבות דבריך זכיתי להבין סוד הדברים.
דע לך, תורמים רבים תרמו תרומת המשכן איש איש ותרומתו, איש איש וכוונתו, ולצורך בניית המשכן וכליו עמלו האומנים ובנו שולחן מנורה ומזבח וכליו, ותפרו וקלעו יריעות ובגדי כהונה. התדע בני מי קבע איזו תרומה תשמש ליצירת כל כלי וכלי? בצלאל החכם.
בחוכמתו הרבה ידע בצלאל לכוון לנדיבות לבו של כל אחד ולכוונתו של כל תורם לפי שהיה מלא "רוח חכמה", ותרומה שתרמוה בעליה מתוך כוונה זכה וטהורה שימשה לבניית הארון שבו שרו הלוחות והוא ניצב במקום המקודש ביותר "קודש הקודשים" וליתר כלי המשכן החשובים. לעומת זאת תרומה אשר נתרמה ממניע של כבוד או בושה וכיוצא באלה, שימשה לדברים שוליים יותר.
זו הייתה גדולת בצלאל, שידע לחשוב מחשבות במתכות אלו, שהשכיל לגלות את מחשבות בני ישראל בתרומתם,
תורמים רבים לישיבה איש איש ותרומתו, איש איש וכוונתו, התורם תרומתו בטהרה תסובב ההשגחה את תרומתו המשובחת למזון לומדי הישיבה, אולם התורמים ממניעים אחרים תסובב ההשגחה את תרומתו לרכישת סוס עגלה וכדומה, וכל אלו נצרכים לתלמידי הישיבה.
ואם חושש אתה שמא תופנה תרומתך לצורך האכלת הסוס, אל דאגה שבידך הדבר להשפיע על מסלול תרומתך בטהרת כוונתך.
ושמא יש להוסיף שהכוונה ב"לחשוב מחשבות" היינו שמחשבה אף מלשון חשיבות הינה, שידע בצלאל לחשוב מהי החשיבות שהטיל כל נודב ותורם בתרומת המשכן.
במה דברים אמורים, הגמרא במסכת ברכות דף כ"א עמוד א' שואלת, "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה"? ומשיבה, "שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלוקינו", (כנאמר בפרשתנו בפרק ל"ב פסוק ג'), שפירוש המילים "הבו גדל" היינו לברך את ה' כפי שפירש רש"י שם.
וכותב על כך ספר החינוך (מצווה ת"ל) "והעניין הזה שחייבנו הקל ברכה בקריאת התורה לפניה ובמזון לאחריו, מן הדומה שהטעם לפי שהוא ב"ה לא ישאל מן החומר לעבדו ולהודות בטובו רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמיי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל והשכל יודע ומכיר וקודם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחייבנו הקל להודות לפניו קודם קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי".
ופירוש דבריו הוא, שההודאה על דבר גשמי כאכילה וכדומה לא תיתכן אלא רק אחר הרגש ההנאה, שקודם ההרגשה אין אדם יודע טיבה ותועלתה ולפיכך חיוב ההודאה באה רק אחר הרגש ההנאה, וזו הסיבה שברכת המזון באה אחר אכילה ולא לפניה.
לעומת זאת ברכת התורה קודם קריאת התורה ולימודה באה, שלפי שעסק התורה חלק השכל הינו והשכל הלא יודע היטב טיב ותועלת לימודה עוד טרם עיסוקו בה, על כן נקבעה הברכה קודם קריאתה ולימודה.
ויש לחדד, שיצירת האדם היא הרכבת גוף ונשמה קרי חומר ורוח ותכלית חיינו הינו מילוי חיי הרוח, וברור שללא מילוי צרכי הגוף הנדרשים לבריאותו של אדם אף חיי רוח לא יתכנו, אולם זאת על האדם לזכור שאין מילוי צרכי הגוף תכלית אלא אמצעי לקיום חיי הרוח.
ומעתה יש לבאר שטעם ברכת המזון שנקבעה אחר האכילה דווקא הינה מפאת שאין האכילה תכלית אלא אמצעי כאמור, ואף יש לומר שהצורך לאכילה יש בו מעין מפריע זמני לחיי הרוח, שנדרש האדם לחדול מעיסוקו בחיי הרוח שהוא התכלית ולעבור לתחום חיי החומר שבו.
אלא שהבחנה דקה ורבת משמעות יש כאן, אכן יש ואדם עוסק באכילה הנחשבת סיוע לחיי החומר שבו, לעומת זאת יש ואדם עוסק באכילה הנחשבת סיוע לחיי הרוח שבו, שאם מזין עצמו בתפיסה שחשיבות ועיקר יש בדבר אזי אכילה זו חומרית הינה, אך אם מזין עצמו על מנת לחזק ולקיים גופו לעבודת הבורא אזי אכילה זו קודש הינה ואינה עומדת בסתירה לחיי רוחו לפי שמוגדרת כהכשר מצווה כעין סעודת מצווה שעצם האכילה מצווה היא.
והם הם הדברים שנאמרו מפי רבי חיים סולוביצ'יק, שבכוח הגביר לשייך תרומותיו לצרכים הנעלים בישיבה, וזאת על ידי רמת החשיבות החש לממון שאם חשיבות רבה יש לו בו ילך הממון לצרכי הישיבה הגשמיים יותר ואם חשיבות הממון אינה כעיקר אלא כטפל ילך הממון לצרכי הישיבה הנעלים.
"אלוהי הכסף ואלוהי הזהב", יש טועים הסבורים שהכסף והזהב המה חס ושלום האלוהים, ויש הסבורים שאף לכסף ואף לזהב יש אלוקים, והיא האמת ואין בילתה.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
