פרשת "ויקרא"
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" [א-א]
התבונן בכל מעשיך
מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה, אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים, עד שקרא לו, שנאמר: "ויקרא אל משה וידבר" [ויקרא רבא א-ט].
המדרש פותח בפירוש עה"פ: "ויקרא אל משה" במלים: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו" !! נתבונן על מי מדובר כאן: על משה רבינו, אבי הנביאים, אבי החכמה! מי שהוציא את ישראל ממצרים, עלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים! יש לך גדולה מזו? ועם כל זה אומר המדרש, שאם היה נכנס בלי שיקראו לו, בלי רשות, נחשב הוא כתלמיד חכם שאין בו דעת ונבלה טובה הימנו!
הדברים מבהילים! משה רבינו עם כל גדולתו, יכול להיחשב כתלמיד חכם שאין בו דעת!
בבת אחת ניתן לבטל את כל מעלותיו ואת כל מסירות נפשו למען עם ישראל, הרי חכמה תישאר וגם נבואה תשרה בו, ואיך יתכן שבשביל אפשרות שיכנס ללא רשות יחשב כתלמיד חכם שאין בו דעת? מה הקשר בין הדברים? ולא עוד, הרי משה רבינו עליו נאמר: "בכל ביתי נאמן הוא" [במדבר יב-ז]. וכי הוא היה צריך בכלל קריאה? הרי הוא היה קרוב מאוד וחביב לקב"ה, ומיציאת מצרים עד מתן תורה הכל היה נעשה על ידו. מכאן אנו יכולים ללמוד יסוד גדול וחשוב בעבודת ה' – אומר הגר"י לייבוביץ זצ"ל בספרו "דעת תורה", שאם משה לא היה עוצר את רוחו והיה נכנס בלי קריאה, הרי כל המעלות היו בטלין ומבוטלין עד שנבלה טובה הימנו.
ותאחזנו אימה למשמע הדברים, שגם בריבוי מעלות גדולות ככל שיהיו מכל מקום, יכולות הן להיות בטלות ומבוטלות ברגע אחד. משה רבינו, שאת כל חייו הקדיש למען עם ישראל, עליו נאמר: "וירא בסבלותם" [שמות ב-יא], שהיה נושא את המשאות יחד עימם, הגיע לדרגות נעלות שאין להשיגן, כמו שכתוב בתהילים: "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו", ואף על פי כן בגלל מקרה בודד אחד "קטן", על דבר שנראה לנו שהוא אינו בגדר עבירה, היה יכול להפסיד הכל, והרי מי שרגיל אצל המלך אינו מבקש ממנו בכל עת רשות כדי להיכנס אליו, וכפי הנוהג שבעולם, הכיצד יתכן אם כן שיוכל משה להפסיד את כל מעלותיו משום כך?
אין זאת, אלא שאצל הקב"ה הדבר שונה, ההתייחסות השמיימית היא אחרת. שם בוחנים דברים בזכוכית מגדלת שונה ממה שאנו מורגלים בעולם הזה. שם הקפדנות היא על כל תג ותג ואדם גדול נבחן בקפידה על מעשיו, וכך לימדנו הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", בפרק הזהירות: שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפילה וההולך בעולמו בלי התבוננות הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, "והדעת" היא זו שמסוגלת לעשותו "זהיר" "ומפקח", וכי סוד כל עצמות האדם הוא סוד הדעת הרמוז ב- "ויקרא ה' אל משה" כי מושל ברוחו לא להיכנס בלי רשות, בלי קריאה, ובכך מראה האדם כי הוא שולט ברצונותיו העצמיים.
ידוע כי הצדיקים נבחנים בכל צעד ושעל מדרכיהם ואף בדברים קטנים.
מעשה נפלא מעיד על כך:
סיפר אברך, שהיה מלווהו של המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שפעם אחת ירד עימו מגובה של שלוש קומות והספיקו ללכת כברת דרך מסויימת והנה לפתע חזר על עקבותיו, באומרו ששכח דבר מסויים למעלה, אמר לו המלווה: אם כן אלך אני ואביא מה שהרב שכח, התעקש רבי אליהו ואמר שהוא רוצה ללכת בעצמו. כאשר עלה עמו למעלה, ראה שכל מה שהרב שכח הוא לכבות את האור ולכן עלה בחזרה. תמה על כך המלווה, שהרי יכל לומר לו והיה עולה ומכבה את האור. השיב רבי אליהו: לא כן, אם לא הייתי חוזר בעצמי, לא הייתי לומד לזכור בפעם אחרת שצריך לכבות את האור!.. הרי לנו הנהגה נפלאה של תלמיד חכם!
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
