פרשת קרח
א) גנות המחלוקת אף בהרהור. ב) ובעיקר על תלמידי חכמים, וקל וחומר – רבו. ג) העדרותה – בשמחה בחלקו. בנדרים לט: על פתיחת האדמה שבפרשתנו, אמרו, אין חדש תחת השמש כו'. ובכן, עלינו ללמוד מוסר השכל (וע' זוהר בקרח קעח. על להיות ממארי דחושבנא) להכיר מקומנו, ו"פרשה זו יפה נדרשת" לכל דור. ונשמח במה שה' זיכנו, כי איזהו עשיר השמח בחלקו (תרתי משמע). וגם על מי שחולק עלינו, עולה מב"ק (קו.), שעלינו ליישבו. וכבר כ' בעל הטורים יתרו (יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שכולם לעתיד יקראו כהנים גדולים. ואתם כהני ה' תקראו (ישעיה סא, ו). וכעין שכ' ובני דוד הכהנים (שמואל ב, ח, יח). ועל דרך הדגשת הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז), במצות סיפור יציאת מצרים שכל אחד "לפי צחות לשונו" (לא מדובר על "דיקציה" כמובן…). והאשה תשקיע ב"קולנירי" שבסעודות החג (לקושטא, לאו דווקא… אע"פ שאין חכמתה אלא בפלך, יומא סו: ואכמ"ל), והגבר ב"מונלוג" ער, שיכנס בהם – לא מלא חופניים, אלא כאש בשדה קוצים! אכן, תפסת מרובה לא תפסת (ר"ה ד: וע' תוס' יומא עב.). ו"קנינים" נתפסים במוגדר, ולא בעמום (ע' חו"מ סי' רט). כלומר, למרקר ספציפית פרקטיקה, ודברים מעשיים. וכל זה היה חסר אצל קרח (לפי דרגתו). א) שלא הכיר מקומו. ב) ולא ידע להתנחם מהעתיד (שמואל וכו') אלא נהפוכו לגביו, לרועץ. ג) ולא הכיר במעלותיו. ד) נתפס לכל מיני "עורבא פרח" (של ביצה כא.)… והעלה חרס בידו… "לשוא צרף צרוף" (ירמיה ל, כט)… "המשתכר משתכר, אל צרור נקוב" (חגי פ"א)… ואפילו על יסורים, אמרו רבותינו בילקוט שמעוני יתרו (רמז שב): אם הבאתי עליכם את הטובה, תנו הודאה… ואם אביא עליכם יסורים, תנו הודאה… (וע' ברכות ס: פסחים קיח.). וע"ע בשבת יג: ומהרש"א שם. ולבולעם ב"חילה", דהיינו בזמר וחלילים (כפי' המתנות כהונה בדברים רבה א, יז). ו"אחד לוקה ואומר לאביו הלקני. דוד אמר לאביו הלקני". (שמחות פ"ח פיסקא יא). ולטובתי נשברה רגל פרתי. וע"ע בתנא דבי אליהו (פי"ח) שיעמוד בחצי הלילה וישבח וכו'. (וכמ"ש על יוסף הצדיק גבר קפוז בב"ר פו). הגם שיש בזה הסתייגות ממקומות אחרים, וממילא צ"ל, שהכוונה על דרך (פסחים נז: יבמות קה:) שאשרי למי שמצטחצח בנווה התלאות (כהגדרת ר"ת בס' הישר), ולא נשאר בהמתנה (פלילית) מתסכלת, ל"משפט רשעים בגיהנם" (שבעדיות פ"ב מ"י). הוי אומר, שאין הפירוש שחפץ בחפצא שביסורים, כי לא הן ולא שכרן (ברכות ה:), אלא מהתוצאה שנגררת אחריהן. וזה שתיקנו הלל על כל צרה שלא תבוא (פסחים קיז.) ונשאל לא מדובשך ולא מעוקצך? אלא כנ"ל. ולא בכדי, דוד המלך זכה לשלל מעלותיו: אני אברך (פסחים קיט:) על כוס כמנין רויה לוגין (יומא עו.) ולהיות בדחנא דמלכא (זוהר משפטים קז:) מפני שבזיונו על התורה הדומיננטי מכולם (כמאמר הירו' בסנה' פ"א וע' רמב"ם שלהי הל' סוכה פ"ח הט"ו) וספג קללה נמרצ"ת (ע' שבת קה. ומציעא נט.) ותמיד היה נותן גט לעבירות שהשוטים דשים בעקביהם (ע' זוהר מקץ רד.). וכמ"ש ויך לב דוד אותו (שמואל א כד ה). שההכנעה שהיתה קשורה ואגודה ואינטגרלית בנשמתו, ממנה אכל וחי לעולם.
וטוב לב משתה תמיד (משלי טו, טו). והנה הגמ' דרשה מעיתוי מחלוקת קרח שכל המהרהר וכו', והנה המחשבה בפרט כשהיא עוצמתית היא מאד מקלקלת, וכמו שכ' הרמב"ם במו"נ (ח"ג פ"ח), על הרהורי עבירה קשים מעבירה, שיש בזה ענין נפלא מאד, שלהמרות פי ה' במחשבה הנכבדת, הרי זה כמשל מי שהעביד שר נכבד וחשוב, לעומת פגם בחומר, שמשעבד עבד סכל. ע"ש. וע' בחינוך (מצוה רעב) שביאר עלי'ה, דברי הגמ' ביבמות נט. שנפסק ברמב"ם (פי"ז מאיסו"ב) אודות בתולה מבוגרת, שאסורה לכה"ג, משום דמכיון שהיא גדולה כל כך, יצר מחשבת לבה רק רע, ואולי קבעה מחשבתה באדם אחר, ומחשבתה רעה מכיון שהיא גדולה, נחשבת לה כמעשה. ע"כ. ועע"ש. וזה מה שכתב הרא"ש (כלל כד פיסקא ב), שאפי' בזכרון בעלמא, יוצאים יד"ח זכירת יציאת מצרים בליל הסדר, ולכן לא נתקנה על זה ברכה. [אף שחסר ב"והגדת", וב"ניסים ונפלאות" שברמב"ם בפ"ז. ובשונה גם מדעת הרי"ף שבקידוש יוצא. ואף מדעת הרשב"א, דסגי בענין כל דהוא ממצרים. ואף שבדף קטז: כל שלא אמר וכו' לא יצא כבר כ' הר"ן ועוד, שהכוונה לכתחילה, ובדיעבד אינו לעיכובא, ולא דומה לתוס' בסוכה ג.]. וזה כמו הב"י (באו"ח תלב) בנוגע לביטול חמץ, שכיון שישנו בלב, לא יוסד בו ברכה. (וע"ש עוד). ובזה יישבו לדעת החרדים ועוד, שיש מצוה על הישראל להתברך מהכהנים, שכיון שלא מוציא מפיו וכו'. וע' בנפש החיים (ש"א פ"ד) שמהמוח היהודי כאשר אינו בתלם, נוצר הרס יותר מטיטוס וכו'. ב"מ, רח"ל. ומאידך, לטובה ראה ביערות דבש ח"ב (דרוש טו), שאפי' ראש עשו ניתן לקבורה מרוממת, משום שהיה שם תורה וכו'. וטובה מידה טובה, ממידת פורענות וכו'. ויה"ר שנזכה לוהיו עיני וליבי שם כל הימים, באהב"ה (ראשי תיבות הביאני אל בית היין, שבשתו יין מסכתי), ולא רק בבחינת גמרא גמור זמורתא תהא. אלא כולו לה'. כמים הפנים לפנים שבדברי תורה, ונפש עמל עמלה לו, בשמירה על כבוד החכמים שבלעדיהם לא ירים ולא ימצא איש את ידו ורגלו, בוימש חושך שזורה ומתיז הנחש הרע, בארסו ארס ברזל, שתתנמס לעומת אש התורה וחכמיה – הקוטנרא והגושפנקא, האנטית, המוצקה. ונוצר תאנה יאכל פריה.
שבת שלום.
גבריאל מנחם נ"י בית שאן.
