פרשת "ויגש"
בפרשתינו אנו קוראים את הפסוק "ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים: ויפג לבו כי לא האמין להם: וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם: ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות.
כשהתוודע יוסף אל אחיו, ושלח עימם הזמנה ליעקב אביו להביאו למצרים, הורה להם יוסף, "קחו לכם מארץ מצרים עגלות", ואחר כך כשהגיעו אחיו ליעקב, וסיפרו לו כי יוסף חי, אומרת התורה שבתחילה לא האמין להם, רק לאחר שראה את העגלות ששלח יוסף אז כתוב ותחי רוח יעקב אביהם.
וכתב רש"י על הפסוק: סימן מסר להם במה היה עסוק כשפרש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר "ויראו את העגלות אשר שלח יוסף" ולא נאמר אשר שלח פרעה" ע"כ.
ולכאורה ישנם כאן כמה תמיהות:
א. למה עסק יעקב עם יוסף דווקא בפרשת עגלה ערופה ולא בהלכות אחרות?
ב. למה עד עכשיו לא האמין יעקב לבניו (שבטי י-ה), ורק אחרי שראה את העגלות אז האמין להם?
ג. גם צריך להבין מהו ותחי רוח יעקב אביהם, וכי עד עכשיו לא היה חי? ומהו רוח יעקב אביהם?
ד. הפסוק אומר ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל וכו' מדוע בתחילה משתמש הפסוק בשם יעקב ומיד אח"כ משתמש בשם ישראל?
והנה כתבו המפרשים, שכששלח יעקב את יוסף אל אחיו, ליווה יעקב את יוסף, וכשיוסף אמר לאביו שלא יטריח את עצמו, אמר לו יעקב את הדין של עגלה ערופה, ששם הדין שזיקני העיר צריכים לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה, שפירושו לא פטרנוהו בלא לוייה, מכאן שצריך ללוות וזו הייתה ההלכה האחרונה שהתעסקו בה, וזה הכוונה, וירא את העגלות, שפירושו דין עגלה ערופה. ובזה מתורצת לנו התמיהה ה-א' (ועיין עוד כדעת זקנים על הפסוק)
ועל תמיהה ב' אפשר לומר, שיעקב כן האמין לשבטים שיוסף חי בגשמיות, רק כיוון שיעקב רצה וחיפש האם יוסף חי גם ברוחניות, ולא רק בגשמיות, שהרי בשביל יעקב אם יוסף לא היה צדיק ונישמר בצדיקותו, זה לא ניקרא שהוא חי, ורק כשראה את העגלות שרמז לו בהן יוסף שבאמת אומנם אני במצרים אבל גם שם, אני ממשיך בצדקותי ובלימוד תורתי, אז ותחי רוח יעקב אביהם. ובזה מתורצת תמיהה ב'.
ועל תמיהה ג' אפשר לומר, שהרי ידוע מה שהגמ' אומרת (שבת דף ל ע"ב) אין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות וכו', אלא מתוך שמחה של מצווה. ועד עכשיו היה יעקב שרוי בעצבות, וכיוון שכן, לא היה שרה עליו השכינה. וכאשר נתבשר שיוסף חי, ולא רק שחי בגשמיות, אלא שחי ברוחניות, אז שמח שמחה גדולה ועצומה. וכיוון שכן, שרתה עליו רוח השכינה, רוח הנבואה, שהיה רגיל להיות עליו תמיד. וכמו שתרגם אונקלוס "ושרת רוח קודשא על יעקב אבוהון". וזה ניקרא שחזרה חיותו עליו, חיות רוח הקדושה.
ועל תמיהה ד' יש לומר, שהרי ידוע ששתי שמות ניקרא יעקב אבינו, יעקב, וישראל, והנה השם יעקב מורה על דרגה תחתונה יותר, יעקב מלשון עקב (וידו אוחזת בעקב עשיו), והשם ישראל, ממורה על דרגה גבוה יותר משם יעקב, (כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל), מלשון שר ומושל ולכן כשיעקב היה בעצבות, לא היה בו את הדרגה של שר ומושל, ולכן כתוב ותחי רוח יעקב אביהם, שהתרומם מדרגת יעקב, ואח"כ מיד כתוב ויאמר ישראל וכו' ללמדנו, שעלה ונתעלה לדרגת ישראל על ידי השמחה.
דבר זה מלמדינו מוסר השכל גדול, שאסור לאדם ליפול לתוך עצבות, שזה גורם לעצלות ולריחוק רוח הקדושה מהאדם וידוע מה שהפתגם החסידי אומר, שמה שעצבות יכולה להרע לאדם, אף עבירה לא מזיקה כך, אלא צריך להיות בשמחה תמיד.
וידוע מה שפירש הבעש"ט הקדוש על הפסוק,(דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבך וכו,' שכשעובדים את ה' שלא מתוך שמחה אז אפשר להגיע לתוצאות חמורות מאוד, ועבדת את אויבך.
ויהי רצון שנהיה בשמחה תמיד אמן!
