פרשת שמות
"וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ, הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". (שמות א, ט).
אציג השבוע חידוש שהתחדש לי בשנת התשע"ג בפסוק זה (בשנה זו התחדשו לי כמה חידושים בפסוק זה, ואחד מהם הוא כדלקמן. ועיין בספרי "תורת מאיר" השלם). ובכן נראה לפרש בס"ד את פסוקנו דרך רמז, על פי המובא בגמרא (קידושין לט, ב): הקשה רב טובי בר רב קיסנא לרבא את הקושיא הבאה: שנינו במשנה: "כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו" – משמע שדווקא אם עשה בפועל מצוה, אז מקבל שכר, אבל אם לא עשה מצוה בפועל אינו מקבל שכר. וקשה על זה מהברייתא שאומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה"!!!
ענה לו רבא: הברייתא שאומרת שיש לו שכר, מדברת באופן שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנה (רש"י: עבירה שבאה לידו, וכפה את יצרו ולא עבר – אין מצוה יתירה מזו). וכמו המעשה שהיה:
רבי חנינא בר פפי תבעה אותו מטרוניתא (שרה רומאית) אחת לדבר עבירה. אמר מה שאמר, והתמלא כל גופו שחין ופצעים (ועשה כן כדי להפטר ממנה, שלא תרצה בו). עשתה היא איזה כישוף, והתרפא. מה עשה? ברח ממנה, והתחבא בבית מרחץ, שהיו מצויים שם שדים, שכוחם היה כה חזק, עד שאפילו אם היו נכנסים לשם שני בני אדם (ולא אחד) ואפילו ביום (ולא בלילה) היו ניזוקים. והוא סיכן עצמו והתחבא שם במשך כל הלילה. וכך ניצל ממנה. למחרת כשחזר למקומו, שאלו אותו חכמים: מי שמר עליך שם בבית המרחץ ההוא? אמר להם: שני נושאי קיסר שמרו עלי כל הלילה. אמרו לו: שמא דבר ערוה בא לידך, וניצלת הימנו? שהרי למדנו: כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו, עושין לו נס. עד כאן הגמרא.
אם כן, כאשר הס"מ, הוא ראש כוחות הסטרא אחרא, שולח את חילותיו כדי להחטיא את ישראל, כדי להפילם לבאר שחת, לגיהנם, אזי יודע הוא שאם לא יצליחו להכשיל את האדם, לא רק שלא הצליחו להפילו, אלא עוד נחשבת לו העמידה בניסיון למצוה, שמקיים בזה מצות לא תעשה, והוא מתרומם על ידי זה, ויקבל שכר, והרי זה היפך רצונם ומגמתם.
ועל פי הדברים האלה, נראה לי לבאר כאן הכתוב בדרך רמז כך: "ויאמר" – אומר פרעה, הרומז לראש הסטרא אחרא, ומתלונן "אל עמו" – לחילותיו, הם חילות הסטרא אחרא: גם כאשר באים אנו להחטיא את ישראל, ומביאים אותם לידי עבירה, אז בולמים ישראל את עצמם ולא חוטאים, ונמצא שהבאנו עליהם ברכה ולא קללה. כי לולא הבאנו עבירה לידם, אזי לא היה להם שכר, כי מה שאמרו "ישב אדם ולא עבר עבירה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים מצוה" – זה דווקא כשבאה עבירה לידו. נמצא שאנו גרמנו להם להתעלות.
וזה נרמז במלים: "הנה עם בני ישראל רב" – ראשי תיבות אותיות עבירה, אך באותם מלים עצמם "הנה עם בני ישראל רב"" סופי תיבות למפרע (=מהסוף להתחלה) בלימה, מלשון הכתוב "תולה ארץ על בלימה". כלומר שאומר להם: על ידי שהבאנו תחילה וראש לידם עבירה, ולבסוף בלמו עצמם מלעשותה, על ידי זה הוא "רב ועצום ממנו" – ממנו דייקא, על ידינו ובגללנו נעשה העם רב ועצום.
ומסיים ראש הסטרא אחרא את דבריו בפסוק הבא ואומר להם: "הבה נתחכמה לו" – לא להראות לו לאדם את הדבר כעבירה, אלא לסמות עינו, שיחשוב: מה בכך אם אעשה זאת, אין בזה עבירה. ויותר מזה, שלפעמים מדמה לו יצר הרע כאילו היא מצוה (מה שאין כן אם מפתהו יצרו לדבר שברור לו שהוא עבירה – יותר נרתע ונשמר ממנו).
קורא יקר! חיינו מלאים נסיונות, ובהסתכלות נכונה נגדיר את כולם לא כנסיונות אלא כ"הזדמנויות", כי לולא שיזדמנו לידינו מעשי עבירה ונתגבר עליהם, לא יהיה לנו שכר. ובכן ננצל הזדמנויות אלו, ולא נכנע לאותם כוחות המנסים להפילנו לבאר שחת: נשמור עינינו בהליכה ברחוב, נמנע מלבטל זמננו מול מסכים מפתים, נברח משמיעת לשון הרע עסיסי ומעניין, נמלט מחברת אנשים "לא צדיקים" (בלשון המעטה), נבלום פינו מלאכול מאכל איסור או ספק איסור, נבלום לשוננו מלענות למבזים אותנו ומלהתערב במחלוקות שלא לשם שמים – לא ניפול בפח, נשמור עצמנו, ונזכה לשכר עצום, עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו. אכי"ר. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
