פרשת פקודי
בסייעתא דשמיא נקרא השבת הקרובה את הפרשה החותמת את ספר שמות, ספר הגלות והגאולה הספר הפותח בירידת עם ישראל למצרים ומסיים בהקמת המשכן והשראת השכינה על עם ישראל. לא ניתן לתאר ולשער את גודל השמחה שהיה לעם ישראל, שכן החרטה על חטא העגל היתה גדולה ועמוקה, עם ישראל הבין שהוא נכשל בעוון קשה וחמור, והם התחרטו על כך מעומק הלב, וסוף סוף זכו לשמוע את המשפט "סלחתי כדבריך" והראיה לכך היא בניית "משכן העדות" עדות היא לישראל שנמחל להם חטא העגל.
אבל מגלה לנו רש"י הקדוש שהיתה אז בסיום בניית המשכן דרמה לא קטנה, רש"י מביא את דברי המדרש תנחומא, וז"ל: שלא היו יכולין להקימו (את המשכן), ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו", עכ"ל.
והיינו, עם ישראל כבר בכ"ה לחודש כסלו סיימו את מלאכת המשכן וכליו, אבל לא היו יכולים להקים את המשכן מחמת כובדם של הקרשים, כל קרש היה בגובה חמשה מטרים ומצופה זהב, ולא היה לאף אחד את הכח כדי להעמידם, וכך היו מונחים עד ר"ח ניסן.
בראש חודש ניסן עמדה לעם ישראל זכות אבות, ואמר לו הקב"ה למשה כעת אתה יכול להקים את המשכן. הלך משה רבנו כדי להקים את המשכן, ובאו כמה אנשים והציעו את עזרתם אך הוא סירב ואמר שאינו זקוק לעזרה. והיו ליצני העדה – דתן ואבירם, בטוחים שמשה רבנו לא יצליח בדבר, וקיבצו את כל העדה לבוא ולראות כיצד משה נכשל בהקמת הקרשים, ורצו לביישו ברבים. והנה, כל עם ישראל רואים את משה רבנו עומד ליד הקרשים, אומר "ויהי נועם", ומושיט את ידו ורק נוגע בקרש והוא מתרומם מאליו עד שכל המשכן עמד על תילו הפלא ופלא, וכל זה נגד הטבע, שכן מלאכה שכזו מצריכה עבודה משותפת של כמה אנשים.
אלא שלכאורה יש לשאול: בכל המסעות במדבר היו הלווים פורקים את המשכן ומקימים אותו, ולא מצינו שהיה להם קשה, אלא בנוהו בקלות, ומה נשתנה בעת הזאת שלא היו יכולים להקימו?
אלא אומר הזוה"ק בפרשתינו, שבודאי שיכלו ישראל להקים את המשכן בידיהם, על אף הכובד הרב של הקרשים בגלל ציפוי הזהב שעליהם, אולם יבואו כמה אנשים חזקים בעלי כח רב, וירימו אותם. אולם כל המניעה נבעה מחמת הסטרא אחרא שהתלבשה על הקרשים ומנע מהם להרימם, אולם כשבא משה רבינו ואמר "לשם יחוד קוב"ה … ויהי נעם", סילק את הסטרא אחרא למקום הנקרא "נקב העפר" ורק אז יכלו להקים את המשכן. לכן בפעמים הבאות כבר יכלו כל ישראל להרים ולהקים את המשכן.
מכאן נלמד את מעלת אמירת "לשם יחוד" לפני כל מצוה ומצוה, אשר על ידי אמירה זו מסלק את הסטרא אחרא, וכדברי הזוה"ק בפרשת תזריע (דף נא:) שאם מזכיר על כל מעשה מצוה שעושה את שמו של הקב"ה, מיד הסטרא אחרא מסתלקת, ואין לה רשות לינק ולקחת לעצמה ממעשה המצוה. וכתב רבינו האר"י זיע"א בשער רוה"ק (דף י"ב ע"ב) וז"ל: "וקודם שהאדם יעשה איזו מצוה או צדקה יאמר, ליחדא שמא דקב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל, ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם שם ו"ה שהם קב"ה ושכינתיה". ע"כ.
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
