פרשת תרומה
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" [כה-ב]
ממון צריך פיוס
אמר הקב"ה: דבר אל בני ישראל בלשון פיוס. [ילקוט שמעוני רמז שסייג]
מוזר הדבר! בני ישראל נתבעין לעשות לעצמן "מקדש ומשכן לשכינה" שהיא מבחר החשק, הכיסופין וההשתוקקות לתכלית הבריאה, כה חביבין הן ישראל, עד שכאשר מבקש הקב"ה לתת כסף לתרומה למטרה זו, יש צורך בפיוס, היתכן? לכן, יש לנו להבין משמעותו של פיוס זה. והנה כשנתבונן במצבו הכספי של כל אחד מישראל שיצא ממצרים, נראה שמצבו הגשמי היה בכי טוב, שהרי כל אחד מישראל יצא עם שמונים חמורים טעונים אבנים טובות ומרגליות וכסף וזהב – עושר ללא גבול. בנוסף לכך הרי העננים היו מביאים בכל יום ויום עם המן אבנים טובות וכו'. אעפ"כ, יש צורך בפיוס בכדי לבקש תרומת לבניית המשכן, אולי נאמר שכיוון שעברו מעבר חד ממצב של עבדות וחוסר כל, לעשירות מופלגת זו, על כן היה קשה להם להיפרד מממונם ולפיכך היה צריך פיוס!.
הדבר מובא בספר "שי למורא" בצורה נפלאה.
אם נעמיק יותר בענין יציאתם של בני ישראל ממצרים, כפי שמובא לעיל בפרשת "בא" [יב-לד] על הפסוק "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם", ובדברי רש"י: "משארותם" שיירי מצה ומרור, נגלה דבר פלא: הנה בני ישראל יוצאים ממצב של שעבוד ושל עניות מוחלטת – זוכים הם, והקב"ה מוציאם מלווים בכל טוב, בכסף וזהב, ממש בעושר אגדי, במצב זה דבר טבעי הוא, כי יחשקו ברכושם וישקעו בו את כל מאמציהם. והנה, לא זו בלבד שאין הם מתאווים תאווה יתרה לכסף ולזהב, אף מפנים הם את כל חשקם ותאוותם לצד הקדושה, הדבר החביב עליהם מכל, הרי הוא: שיירי המצות והמרור, חביבות המצוה הכריעה יותר מכל, הכסף והזהב וכו', ולא רק "חביבות המצוה" אלא אפילו "השיירים" שאין עליהם לא קדושה ולא שום הלכה. אכן, מעצם היותם שיריים למצוה" הכריעה חביבותן לייקרם ולקושרם בשמלותיהם ולשימם על שכמם. אם כן, כיצד יתכן שמאנשים רמי מעלה אלו יש לבוא ולבקש בלשון "פיוס" שיתנו את תרומתם לבניית היכל ה' ומקדש לשכינה? אולם, ירדה התורה לעומק נפשו של האדם, וידעה שלמרות הכל למתן "תרומה" יש צורך ב"פיוס" מאת הקב"ה. לעיתים אנו יכולים לראות שני אחים, האחד בעל ממון ונכסים רבים ואילו השני עני מרוד שאין ידו מספקת להאכיל אף את ילדיו ואינך מבין. העשיר צריך לתת רק מעט מיתרת כספו ואחיו יהיה מסודר, אך לאלוקים פתרונים. האחד יהנה מהבלי העולם הזה ולא יתן פירור לשני למרות שמבין הוא בערך מצוות הצדקה.
הרי לפנינו מעשה נפלא הממחיש את הדברים:
בוקר אחד נסע הרבי מקופשניץ שהתגורר בארה"ב, מביתו, כדי לפגוש את אחד ממתפללי בית הכנסת שלו והאיש לא ידע שהרבי עומד לבקרו. בעל הבית רץ לעבר חדר ההמתנה, ועמד בפה פעור כשראה את האדמו"ר, "מדוע הרבי הגיע לכאן"? שאל "יכולתי להגיע לרבי מכל מקום שהיה קורא לי"! חייך הרבי בעדינות וענה: "כעת אני הוא שזקוק לך, לכן מן הראוי שאני אבוא אליך". "רבי", הפציר בעל הבית, "בבקשה במה אני יכול לעזור לך?" הרבי דיבר באיטיות, תוך שהוא מביא אל תוך עיניו של בעל הבית: ידוע לי על משפחה הזקוקה לתרומה דחופה ביותר,הבעל ללא עבודה, האשה חייבת להימצא בבית כדי לטפל בילדים הרכים, ולכן אינה יכולה לעבוד לצורך פרנסתם, חלק מהילדים חולים והיה עליהם לשלם סכומים נכבדים לרופאים, אפילו אוכל קשה להם להשיג בימים אלה, ואני זקוק לסכום נכבד עבורם, אבל, אבל – מחה בעל הבית – אם הרבי הגיע רק בשביל זה, יכול היה כבוד הרב להתקשר עימי בטלפון ואני ודאי הייתי נענה לבקשה. לא, אמר הרבי, מדובר בבקשה מאוד חשובה עבורי, ולכן הרגשתי צורך לגשת אליך באופן אישי, אתן כמה כסף שיבקש הרבי – ענה בעל הבית. הרבי הסביר, שסכום הכסף שאדם נותן לצדקה הינו החלטה בלעדית, שרק התורם יכול להחליט, האם אני יכול לתת המחאה? שאל בעל הבית, וודאי ענה הרב. על שמו של מי הרבי מבקש שאני ארשום את ההמחאה? שאל האיש, הרבי הביט לרגע לארץ והשתאה קצת לפני שענה ואז ענה בלחש: "כתוב את ההמחאה על שם אחיך"!
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
