שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'ויצא'

שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת 'ויצא'

פרשת ויצא

אחרי שיעקב ברח מלבן וזה הצליח להדביק אותו, טען לבן כלפיו: "לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ… וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי". הוא בא בטענות ליעקב שקם והלך ממנו בחזרה אל בית אביו. בהמשך הוא מוסיף לטעון: "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ". כפל הלשון במקרא מבטא שהדבר חוזר ונשנה. למשל, כשהקב"ה אומר לאדם הראשון "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" – הכוונה לאכילות חוזרות ונשנות. בדומה לזה הציווי "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" ו"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" בא ללמד שיש לתת נתינות הרבה, "אפילו מאה פעמים" (רש"י). אבל כאן יעקב הלך מלבן פעם אחת בלבד, ומדוע לבן אומר "הָלֹךְ הָלַכְתָּ", בשעה שזו ההליכה היחידה שלו מחרן?
דווקא כפל הלשון "נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה" מובן – לבן מזהה את כיסופיו של יעקב לבית אביו, שהיו מתמשכים ולא חד-פעמיים. אלא שהמילים האלה שלו מעוררות שאלה אחרת על טיעוניו של לבן: לבן טוען כלפי יעקב על שעזב את ביתו, והוא עצמו מצדיק את מעשהו של יעקב. אם ברור לו כמה עזים היו כיסופיו של יעקב לבית אביו, מדוע הוא בא אליו בתלונות על שהוא מממש את תשוקתו לחזור? אך טבעי שיעקב לא יוכל להתגבר על געגועיו וירצה לחזור לבית אביו!
הסבר הדברים: בריחת יעקב מלבן לא הייתה פתאומית לגמרי. שש שנים קודם לכן יעקב פנה אל לבן וביקש לחזור לארץ כנען: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי". ה'הליכה' הוזכרה כבר אז. אמנם לבן הצליח לעכב את עזיבתו של יעקב בשש שנים, אך יעקב, מבחינתו, כבר היה ב'הליכה'. הוא החליט לחזור לארץ כנען ומצידו יצא לדרך. אומר לו לבן: "ועתה הלוך הלכת" – כעת אתה משלים את ההליכה המדוברת שאתה עוסק בה כבר שש שנים. לאור זה מובן גם המשך דברי לבן "כי נכסוף נכספת". לבן אומר: געגועיך לבית אביך אינם חדשים. כבר שנים אתה משתוקק לחזור, ובכל-זאת שכנעתי אותך להישאר עימי. ואכן, בזכותי התעשרת מאוד – "הַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לִי הוּא". אם כן, מדוע קמת פתאום וברחת?!
נדודיו של יעקב אבינו מארץ ישראל לחרן, וממנה בחזרה לארץ ישראל, מסמלים את מסלול חייו של יהודי. הנשמה האלוקית יורדת ל'חרן', ובזה נכללת גם הירידה של הגלות, והמטרה היא לעשות 'דירה' לקב"ה במקום התחתון והירוד ביותר. יעקב נותן לנו כוח שלא להתרשם מהקשיים של 'חרן', לא התפעל מלבן, עד שהצליח להשפיע אפילו עליו – "וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ". ועם זה, אל לו ליהודי להיות מרוצה מהישגיו ומ'עושרו' הרוחני בגלות. עליו לדעת ש'יהודי' ו'גלות' הם שני הפכים. אסור להתרגל לגלות, אלא יהודי צריך לחיות בתחושת כיסופים תמידית לבית אביו, לגאולה האמיתית והשלמה. ולא 'כוסף' אחד אלא "נכסוף נכספת" – כיסופים וגעגועים תמידיים, מגודל התשוקה לגאולה.
(תורת מנחם) באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*