שיחה של הרבי מלובביץ לשבת 'סוכות'

שיחה של הרבי מלובביץ לשבת 'סוכות'

שבת סוכות

הגמרא (סוכה כז,ב) קובעת שאדם יכול לקיים את מצוות סוכה בסוכתו של חברו (ברשותו כמובן), שלא כלולב שהאדם צריך להיות בעליו, וכדי שיוכל להשתמש בלולב של חברו, על החבר להקנות לו את הלולב במתנה. דין זה נלמד מהפסוק "כל האזרח בישראל יישבו בסוכות", שממנו למדו כי "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". רש"י מפרש שלא ייתכן לפרש שהכוונה לסוכה גדולה כל-כך, שיכולה להכיל את כל ישראל (כי אין זה מציאותי), אלא שביכולתם להיכנס לתוכה זה אחר זה. במצב כזה, כאשר הסוכה מתחלקת לכל-כך הרבה יהודים, יוצא שלכל אחד יש חלק השווה פחות מפרוטה, וכדי שיהיה שווה פרוטה – בהכרח שבעל הבית ישאיל אותה לכל אחד ואחד.
הפוסקים הקשו על כך: יש עוד מצוות שהתנאי לקיומן הוא שיהיו בבעלותו של האדם. אם נקבע שלצורך בעלות נדרש שווי מינימלי של פרוטה, כיצד יוצאים ידי חובה בכזית מצה או בערבה (בארבעת המינים), שערכם פחות מפרוטה? אחד ההסברים על כך הוא, שערך הפרוטה נחוץ רק במצב של שותפות, שאז נדרש שכל שותף יחזיק בבעלותו חלק השווה פרוטה. לכן, באכילת מצה או מצווה אחרת שאדם עושה לעצמו, אין צורך בשווי פרוטה. לעומת זה, בסוכה, שבה כל ישראל הם בבחינת 'שותפים', נדרשת בעלות של פרוטה לפחות, וכדי שכל אחד ואחד יוכל לקיים את המצווה, הדבר יכול להיות רק על-ידי שהוא שואל אותה מבעליה.
ועדיין יש לשאול, מדוע לימוד זה, שסוכה שאולה כשרה, לא בא במישרין אלא בעקיפין – תחילה לומדים ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", ורש"י מחדש שהדבר אינו אפשרי, וממילא באה המסקנה שמדובר בסוכה שאולה. הדבר יובן על-פי אמרת הבעש"ט, שהקב"ה אוהב כל יהודי יותר מאהבת הורים זקנים לבנם היחיד שנולד לעת זקנתם. יהודי השומע זאת עלול להתרשם שמעלתו גדולה כל-כך, עד שאין הוא זקוק ל'ביחד' עם כלל ישראל.
מלמדת אותנו מצוות סוכה את חשיבות האחדות, ש"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". כשהוא לעצמו, ערכו פחוּת משווה פרוטה, וכדי להשתתף בסוכה הכללית של עם ישראל עליו לקבל בהשאלה מחברו את חלקו. רק כאשר כולם "ערבים זה בזה" ומעורבים זה בזה ביכולתם לקיים את הסוכה הכללית. אך עניין האחדות אינו מתבטא בכך שכולם זהים, אלא כל אחד ואחד נדרש לעבוד את ה' על-פי כישרונותיו ויכולתו. מי שנכלל בסוג של 'ראשיכם שבטיכם' אינו יכול להסתפק במעשה מתוך קבלת עול, כיהודי הפשוט, אלא נדרש ללמוד ולהבין ולהעמיק בסודות התורה, כמאמר המשנה (נגעים פרק יד,יב) "עשיר שהביא קרבן עני – לא יצא". זו אמיתת עניין השלום, שכל אחד תורם את שלמותו הייחודית לכלל עם ישראל. (תורת מנחם) באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*