חג השבועות
נאמר במדרש (שיר השירים רבה) שבני ישראל ישנו כל הלילה שלפני מתן תורה לפי ששינה של עצרת (שבועות) עריבה והלילה קצרה ואפילו זבוב עוקצני לא עקץ אותם, וכשבא הקב"ה לפנות בוקר לתת להם את התורה מצא אותם ישנים והיה צריך להקיצם משנתם, וזהי שאלתו של הקב"ה: מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. מכאן המנהג שבליל חג השבועות נעורים כל הלילה ולומדים תורה כדי לתקן את השינה של בני ישראל בליל מתן תורה.
אומר על כך הרבי מליובאויטש שמריבוי הפריטים שהובאו במדרש משמע שטמון בהם מסר והוראה עבורנו מלבד הוראת אי השינה בליל השבועות.
ידוע שספירת העומר נבעה מעצם תשוקתם של בני ישראל לקבלת התורה, ואם כן, איך יתכן שבלילה שלפני מתן תורה הלכו לישון? מכך מובן ששינתם לא היתה ח"ו מתוך שהסיחו את דעתם ממתן תורה, אלא אדרבה היא היתה אחת מההכנות שלהם למתן תורה. וראיה לכך היא מזה שהפרעושים לא עקצו אותם, כ"א שינתם היתה בגלל היסח הדעת, הקב"ה לא היה עושה נס שהפרעושים לא יפריעו לשינתם, מכאן הוכחה שאדרבה דבר זה שימש להם כהכנה לקבלת התורה.
והביאור בזה הוא: אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא (פרק לז) שככל שהשגתה ודביקותה של הנשמה באלוקות בהיותה בגוף נעלית היא, אין היא מגעת לדביקות הנשמה למעלה בטרם ירידתה למטה בגוף, כי הגוף אינו מסוגל לסבול דביקות כה נעלית. בשעת השינה מתערטלת הנשמה מן הגוף ועולה למעלה ואז מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר מאשר בהיותה מלובשת בגוף כשהוא ער. כידוע שהעוסקים בתורה מתוך מסירות זוכים בעת השינה לגילוי עניינים בתורה עד שלפעמים דברים שנתייגעו עליהם ביום ונשארו מוקשים אצלם הם מתיישבים ע"י השגת הנשמה למעלה בעת השינה. ולכן שכבו בני ישראל לישון משום שרצונם היה שהנשמה תיפרד מהגוף, תתעלה למעלה ותשיג השגות נעלות ביותר בהנחה שההשגות בעת השינה ישמשו הכנה מתאימה לגילויים שיזכו להם בעת מתן תורה.
וזהו שאמר המדרש 'שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה' – ככל שהאדם מתייגע ומזדכך כשהוא ער – בעת שהנשמה בגוף – כך גם עולה הנשמה ומשיגה השגות נעלות בשעת השינה. לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים מגיעים ל'עצרת' ו'הלילה (החושך והעלם העולם) קצרה' – נשאר העלם קטן בלבד שהרי כבר הושלמה כל העבודה והנה כבר בא הגילוי של מתן תורה בזמן כזה השינה היא 'עריבה' ואפשר להגיע על ידה לדרגה נעלית ביותר. וגודל העילוי של בני ישראל בעת שינתם השפיע גם על העולם שמסביבם עד שאפילו בעלי חיים לא הפריעו לשנתם.
על אף כל זאת לא היה הדבר לרצון לפני הקב"ה שכן ההכנה למתן תורה צריכה להיות באופן אחר, כיון שהחידוש של מתן תורה הוא מעלת הנשמה בגוף לזכך ולהעלות לקדושה דווקא את הדברים החומריים, כך גם צריכה להיות ההכנה למתן תורה בדומה לזה, ולא בשינה והיפרדות מהגוף כ"א בהתעסקות עם הגוף.
וההוראה מכך היא: יש הטוענים – לשם מה עלי לעסוק עם העולם הגשמי מוטב שאפרוש מענייני העולם ואעסוק בתורה ומצוות, שכן, מכיון שהגעתי לדרגה של 'עצרת' והחושך כבר נתמעט אצלי (הלילה קצרה) וע"י הסתגרותי מהעולם אגיע לדרגות נעלות ("שינה של עצרת עריבה") ואוכל לפעול שדבר לא יפריע לי (זבוב עוקצי לא עקץ), ע"כ אומרים שגם לפני מתן תורה, התנהגות כזאת שלא לפי הכוונה, עלינו עכשיו לתקנה ע"י ירידה לתחתונים והתמסרות לזולת.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
