פרשת וישלח
יעקב אבינו הזכיר לפני ה' "כי ירא אנכי אותו" על עשו – והיה צריך להכניס זאת, שאכן הפחד הוא משמעותי. ולכן במלכים יז מצינו, שעשה אלישע נס (כמ"ש אברבנאל ומלבי"ם שם), להראות למשרתו סוסי אש שהיו מחוץ לעיר, בכדי שלא יחשוש. אף שלא עזרו לו בפועל, מול 'ארם' – מאומה. וע' כתובות סב: שבגלל שהגיע תנא ר"ח בן חכינאי בפתאומיות לביתו, רעייתו נפחה נשמתה. ולכן ביומא פד: מובא, שגם ילדים שלא חייבים במצוות מדאורייתא (וכוונתי בזה ע"ד הוריות יג. לגבי דיני קדימה שמעדיפים למי שיש בו קדושה ע"י ריבוי המצוות שחייב) אם יש להם בעתה (כגון שננעלה עליהם דלת) עוברים על איסור דאורייתא, כדי שתתנפנף. וידוע בשמחות (פ"ב) על אותו תינוק, שאביו סימן לו באוזן, שהולך להענישו, והלך התינוק מרוב הפחד, והפיל עצמו לבורו וכו'. ואין לומר שרק בקטנים שמצוי בהם הבהלה שרי, דליתא, דע' בפמ"ג או"ח (סי' שכח) שמבואר, שהגם שאסור לחלל על סכנת אבר, אבל בשעה שיש פחד, גם לגדול, מותר לעשות בשבילו, מלאכות דאורייתא. ומפני היסוד האמור מובן, שכל בעיית "לך בשלום" רק למי שחושב, ועושה עסק מאיים מזה, כמו שעולה מהר"ן (שלהי מו"ק). וגם ברמב"ם (פי"א מעבודה זרה הי"א) כתוב, שאע"פ שהחובר עובר איסור תורה ולוקה, התירו ללחוש על מקום נשיכת עקרב או נחש ואפילו בשבת, "כדי ליישב דעתו, ולחזק ליבו", אף שאינו מועיל כלל, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, שלא תטרף דעתו עליו. ע"כ.
וע' ב"ק פג. שעצם זה שפחדה הפיל לה וולד (וראה שם בן יהוידע). ולכן כתוב בנדה טז: ששנוא מי שנכנס אפי' לביתו בפתאומיות. וראה בגיטין (ע.) ג' דברים מכחישין כוח אדם – פחד דרך ועוון, ופירשו תוס', עוון דהיינו דאגת העוון. ובסוכה (נב.) אביי נשען על בריח הדלת, כאדם שמחשב ומצטער. ע"כ. וכן בחגיגה (טו ע"ב) מצא שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא (בבריח כנ"ל) וקא בכי. ובשבת (קכח ע"ב) איתא, שאף יולדת עיוורת, מדליקים לה נר בשבת. ובתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן רפא) וכן הרשב"ץ ח"א (סימן נד) הוציאו מכאן, שאפילו באב מלאכה, הגם שאינו זקוק לרפואה, אלא לישוב דעת, מדליקים את הנר. והוא הדין לשאר מלאכות, שהחולה מתיישב דעתו בהן, שעושין אותה בשבת. ע"כ. ולכן במרדכי (שבת סימן שיד) כתב, חולה דתקיף ליה עלמא – שקשים חייו (וראה לרש"י סנהדרין מז: קיל לי עלמא וכן רע"ב ספ"ד דאבות). מותר אפילו בשבת, לשלוח לקרוביו, "שמא" תטרף דעתו עליו, משום שמצטער (תוס' ב"ב קנו ע"ב וע"ע גיטין עז:) שקונים משכיב מרע ואפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו. ע"כ. וכ"פ בשו"ע (סימן שו סעיף ט). ועל הפסוק: אפס כי לא יהיה בך אביון – דרשו בב"מ לג. כל המקיים בעצמו כך, סופו בא לכך, והמהר"ל שם כותב, שכל מי שמפחד מאיזה דבר, הוא מקטין עצמו מכך. והערבי נחל (פרשת ויצא) כותב, כי הפחד הוא כמגנט להבאת הדבר עליו. וידוע בבן יהוידע (ב"ק ס:) שהביא בזה משל נפלא שהשטן הרג כאלה שפחדו, הרבה יותר, מאלו שהיו ראויים למות. ע"ש. וע' בספר תורת נתן (ויחי) הובא בשומר אמונים (שער הבטחון פ"ב) שמי שמפחד מהדבר, אז הדבר יפגע בו. וע"ע במאירי בשבת קנא: שכל ההיזק שיכול לבוא למי שישן בבית יחידי הוא רק למפחד וכו'. וידוע הירושלמי בשבת (פי"ד ה"ג) "ונתן עול ברזל על צוארך" – זה הרעיון. כלומר, הדאגות והחרדות, שהם כעול ברזל על צוארו, שאיננו חזק במיוחד. וע"ע בפני משה שם שפירש בע"א, שהכוונה, שלא יודע לאן לפנות כמי שסגרו צוארו, ולא יכול להזיז ראשו אנה ואנה. והמליצו: כל הדאגות אסורות, חוץ מן הדאגה על הדאגות. ומן הזהירות שלא תרבה להזהר (כמ"ש חובות הלבבות בהקדמה). וידוע מה שאמרו בסנהדרין (כו:) שאפילו מחשבה בדאגות, משכיחה מה שלמד.
ורבינו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מידות הנפש ח"ג (שער ב) כתב, שהיגון על העבר הוא חולי הלב, והדאגה על העתיד היא כלות הלב. והביא שאמרו קצת החכמים: שתיית סם המות קלה יותר מן הדאגה. ע"כ. והרמב"ם (בפי' המשניות לסנהדרין פ"י) מבאר, שהטעם לאריכות ימים שתהיה בימות משיח, משום שיסורו הדאגות והאנחות. [וע' בספורנו בראשית ח, כב]. ובפסחים קי: מאן דקפיד קפדינן בהדיה. ואפילו גיבור שבגיבורים, הדאגה שוברת אותו (סנהדרין ק:). "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה" (משלי יח יד) – אפילו גיבור הכי גדול אין בכוחו לישא אותה. והנה, בברכות ס. כתוב, שהמפחד סתם סימן שהוא חוטא. במשלי (כט, כה) נאמר: "חרדת אדם יתן מוקש, ובוטח בה' ישוגב", ופירש רש"י שם פירוש א, וז"ל: מסורס הוא מוקש עבירה יתן חרדה לאדם. ע"כ. וזה כמו שנאמר בזוהר מקץ (רד.) על אודות המפחד שאינו יודע מהיכן פחדו נובע, שזה מעבירות שדש בהם. וכעי"ז בשו"ע (ס"ס ד) הידוע. ועוד פירוש הביא רש"י, מתוך שאדם צר עין, וחרד אם יעשה צדקה יצטרך אל הבריות חרדה זו תתן לו מוקש וסיים והראשון נוח לי. ויש לציין בנוגע לזוהר הנ"ל, שדוד לא היה מפחד מלצאת למלחמה, שכן הוא במדרש תהלים (יח, כח) שדוד היה נזהר ומנקה עצמו בנקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון והיה שואל (תהלים יח לח) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, מה שלא היה אצל יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך וכו'. והובא במסילת ישרים (ספ"י). וע' במדרש שיר השירים (ג, ה) תָּנֵי, עַד שֶׁלֹא יֶחֱטָא אָדָם, נוֹתְנִין לוֹ אֵימָה וְיִרְאָה וְהַבְּרִיּוֹת מִתְפַּחֲדִין מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁהוּא חוֹטֵא, נוֹתְנִין עָלָיו אֵימָה וְיִרְאָה, וּמִתְפַּחֵד הוּא מֵאֲחֵרִים. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, אָמַר רַבִּי עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל הַדִּבּוּר עוֹמֵד עַל רַגְלָיו וְלֹא הָיָה מִתְיָרֵא, כֵּיוָן שֶׁחָטָא כְּשֶׁשָּׁמַע קוֹל הַדִּבּוּר נִתְיָרֵא וְנִתְחַבֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, י): אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וגו' וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם. ע"כ. וע' שו"ת מהר"ם פדוואה (סי' פו) שהפחד מסוכן בשעת הדבר, ולכן יש לפטור תלמיד שברח וכו'. ע"ש. ה' יזכנו לחזור בתשובה מאהבה ושיעברו כל הפחדים לשונאינו ומבקשי רעתנו. אכי"ר.
שבת שלום, הרב גבריאל מנחם יצחקי – בית שאן
