פרשת שמות
'… הלא אהרן אחיך… וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו' (שמות ד-יד)
חז"ל מתארים את פגישתם של משה ואהרן והנשיקה ביניהם 'זה שמח בגדולתו של זה וזה שמח בגדולתו של זה' (שמות רבה ה,י) אהרן התרומם ושמח בגדולת אחיו, שנתעלה ונבחר להיות המנהיג שיביא את גאולתם של ישראל. חסידותו וטהרת ליבו של אהרן זיכו אותו ואת צאצאיו לדורות עולם ולשאת את נזר הכהונה. 'אמר רבי שמואל ב"ר יוסי: הלב ששמח בגדולת אחיו – ילבש אורים ותומים שנ': "והיו על לב אהרן" (שמות ג) וכפי שכתב רש"י עה"פ "וראך ושמח בלבו" – משם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב.
בין עובדי חברת בניה יוקרתית בלט נגר אחד מוכשר, ידיים של אומן. דיוק במילימטר ועבודה נקייה. בוקר בוקר צעד הנגר לעבודתו הרבה, משקופים , דלתות, ארונות קיר עץ מלא וכו', בית אחר בית היה בונה במסירות ובאהבה עכשווי ייחודי ומלא סגנון. רבים מלקוחות החברה דרשו כתנאי לחתימת החוזה שדווקא נגר זה יבצע עבורם את כל עבודות הנגרות בבית שיבנה, בעלי החברה הכירו בתרומתו להגדלת היקף המכירות ותגמלו אותו בהתאם. יום אחד הוא פונה למעסיק שלו ומדווח על תכניותיו לפרוש מעסקי בניית הבתים. המעסיק ההמום הבין היטב מה אומרת פרישה כזו לעסקי החברה, אבל ניסיונות השכנוע לא עלו יפה. הנגר הסביר כי זה הצעד הנכון עבורו, למרות הקושי הכרוך בהפסד מקום העבודה ובאיבוד ההכנסה.
לבסוף שראה שהעובד המצטיין החליט בצעדו, נפרד ממנו המעסיק בצער, לא לפני שביקש ממנו כטובה אישית לבנות לו רק עוד בית אחד נוסף. הנגר הסכים אך לא היה קשה להבחין שעבודתו לוותה בתחושה של רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. ראשו היה עמוס בתכנית של החיים לאחר הפרישה שלו כתמיד הפעם תכניות הבנייה לא עמדו בראש מעייניו, והריכוז בעבודה היה ממנו והלאה. השתמש בחומרי הבנייה בלא לבדוק את איכותם, כפי שהיה נוהג תמיד. הניח לפועלים לעבוד ללא השגחה צמודה והתעלם מטעויות שנעשו פה ושם. הגימורים היו רחוקים מלהיות מושלמים. העיצובים היפים שהיו תמיד נעדרו הפעם. העבודה הייתה חסרת חן, כל פינה מתוך הבית זעקה חוסר השקעה. העבודה הסתיימה. הבית עמד על תילו בנוי, לא לתפארה, הנגר הביט במעשה ידיו, מאוכזב מהבית האחרון שבנה, הוא ניחם את עצמו, הקבלן בוודאי יסלח לי, הן זו עבודתי האחרונה, הוא יבין שכבר הייתי ראשי ורובי מחוץ לעבודה, לא נורא עם המפתחות ביד ניגש לקבלן: 'אלו מפתחות הבית, מילאתי את בקשתך ועכשיו אני פורש. האמן, לי היה נעים מאוד לעבוד איתך, אבל הגיע הזמן… הקבלן החזיק את המפתחות ביד, הושיט את ידו לנגר ולחץ את ידיו בחום כשהוא תוקע את המפתחות בכף ידו. זה שלך. אמר, מתנה ממני, לרגל פרישתך. מה? המפתחות? לא, הבית האחרון שבנית הוא שלך, תהנה ממנו לעת זקנתך!, הנגר היה בהלם. הוא רק לחש תודה רפויה ועזב את השטח. שמחשבות ממלאות את מוחו.
הקבלן לא הבין מה קרה פתאום, אבל הנגר ידע היטב. הוא קיבל את הבית שהוא בנה וקיבל את הבית שלא היה מאחל לאיש לקבל, הרי הוא יודע כמה פגמים יש בבית הזה 'לו רק ידעתי'. 'לו רק ידעתי, שהבית הזה מיועד לי, הייתי עושה הכל בצורה אחרת'. אכן, אילו רק ידע שהוא זה שיחיה בבית הזה, הכל היה נראה אחרת. העבודה הייתה שונה לגמרי, כל תהליך הבניה היה מקבל התייחסות אחרת. אילו ידע…
ואנו גם כן, אילו רק היינו יודעים איזה שכר ממתין לנו עבור כל מצוה וכל דקה של לימוד תורה. האם כל עבודת ה' שלנו לא הייתה נראית לגמרי אחרת?! בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצווה יעשנה בלבב שלם.
לשעבר אדם עושה מצוה – נביא כתובה, ועכשיו אדם עושה מצוה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, שנאמר (מלאכי ג-טז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו…' אילו היה יודע האדם עד היכן מעשיו מגיעים, היה מסוגל למצות יותר מעצמו ולהוסיף מאמץ על מאמציו כדי להרבות שלמות.
אילו רק היה יודע.
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות
