פרשת משפטים
"כל אלמנה ויתום לא תענון" [כב-כא]
הדין של בין אדם לחבירו כאש אוכלת
הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם. [רש"י]
אזהרה מיוחדת הזהירה אותנו התורה, לגבי צער של יתום ואלמנה. עליהם יש קפידא מיוחדת, כמובן, שגם אדם רגיל מן השורה אין לגרום לו צער, אך הדגישה התורה את צערם של אלמנה ויתום.
מעשה מבהיל הובא במכילתא, הממחיש לנו עד כמה חמור דינו של אדם, אף על עוול קטן שגרם לחבירו.
וכבר היו רבי ישמעל ורבי שמעון יוצאין להיהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעל..רבי! לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג, אמר לו רבי ישמעל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו עד שתהה שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, אמרה תורה: "אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט", אמר לו: ניחמתני רבי!
מבהיל הרעיון: רבי ישמעל ורבי שמעון יוצאין להיהרג, שני גדולי עולם הבקיאים בכל התורה כולה, ברזיה ובצפונותיה, עומדים להריגה ואינם יודעים למה. הרי אם ידונו אותם מפני מעשיהם, ימצאו שהם זכים וטהורים. רבי שמעון שהיה מעשרה הרוגי מלכות מפשפש במעשיו ואינו מוצא סיבה שבגינה מגיעה לו מיתה, אבל דבר אחד כנראה לא ידע רבי שמעון: מהו גדר החומרה של עינוי יתום ואלמנה אפילו בדבר קל, הרי אם נבדוק, מה היתה תשובתו של רבי ישמעל לגבי סיבת מיתתן-מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? הרי לפנינו פרק לימוד מיוחד המלמדנו, עד היכן מגיע חובת הזהירות שנצטווינו בה בכל הקשור לעינוי, וכאן נשאלת השאלה: וכי מה בכך אם ימתין השואל מעט עד שהדיין יגמור לנעול את סנדלו או להתעטף בטליתו? אם לזה תקרא עינוי?! אפשר שבקנה מידה האנושי המקובל, אין בכך כל שמץ של הקפדה, על אחת כמה וכמה שאין בזה מן העינוי,
אולם קנה המידה התורני רגיש ושונה מזה המקובל בין הבריות, ואצל קדושי עליון, כרבי שמעון וכרבי ישמעל גם ריח של עינוי מועט הינו חמור בתכלית.
ומכאן נלמד שעיצבונו של רבי שמעון לא היה על עצם עובדת היותו מוצא להורג, הטרידה מנוחתו העובדה שאינו מצא את העילה לכך, כיון שבוודאי הקב"ה לא חשוד ח"ו לעוות את דינו. על כורחו חייב אדם לומר שאינו יודע לערוך חשבון נפש כראוי וזה אמנם, גם סיבה לדאגה, אבל אחרי ששמע רבי שמעון את דברי רבי ישמעל, לא ניסה רבי שמעון להתפלפל או להתווכח, האם עונשו תואם את העוון שנמצא בכפו, ומכיון שמצא סיבה לעונשו – התנחם בכך, ושוב היה שליו לחלוטין בהצדיקו עליו דין שמים.
את החומרה המיוחדת שבאיסור זה רואים אנו גם מלשון הפסוק" "ענה תענה" "צעוק יצעק" "שמוע אשמע", לשון זה אינה שכיחה במקרא, אלא באה להדגיש לנו שעינוי יתום או אלמנה אינה כסתם עינוי בני אדם מן השורה, שכן כאשר נגרמת לסתם אדם מן השורה איזו עוולה או שאר הפסד ממון, אין לו אלא אותו עוול או ייסורים של אותו כאב ממון שנגרם לו, ואילו אצל יתום ואלמנה מדרך הטבע העוול או הכאב והפסד הממון מעלים בלבם גם את ייסורי יתמותם ואלמנותם.
על כן, מי שמענה יתום ואלמנה, ידע, שהוא פוגע באופן ישיר בקב"ה וכ"ש בתהילים: "אבי יתומים ודיין אלמנות אלוקים במעון קדשו". לכן כל הגוזל מהם כגוזל מהקב"ה ונחשב ככופר בעיקר. ורצה הקב"ה להראות חשיבותם בעיניו, על כן הזכיר הפסוק שהם נמצאים במעון קדשו. לפיכך, חובה יתירה יש עלינו לא לזלזל באיסור זה שהתורה הדגישה בו הדגשה מיוחדת: "שמוע אשמע צעקתו", כלומר יש לקב"ה שמיעה מיוחדת לגבי יתום ואלמנה.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
