פרשת בראשית
תינוקות חמודים או מלאכי חבלה?
האם החיים שלי הם 'גן עדן' או 'גיהינום' עלי אדמות? האם אתה מפונק? האם הילדים שלך מפונקים? האם אתה טיפוס של "הכול או כלום"?
מיד לאחר החטא הקדמון, אלוקים מגרש את אדם וחווה מגן העדן. אך לא מסתפק בכך הוא ממנה שמירה הדוקה: כמו שנאמר "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד).
רש"י על הפסוק מפרש: "כרובים – מלאכי חבלה". דהיינו להבנתו של רש"י הכרובים הם דמויות מאיימות, מרוחקות, כמעט בלתי ניתנות להבנה.
באופן מפתיע, במקום אחר אותם "כרובים" בדיוק, מופיעים שוב, אבל הפעם בהקשר אחר לגמרי: בתוך קודש הקודשים, מעל ארון הברית, במרכז המשכן בלב לבה של השראת השכינה.
כשאלוקים בונה בית משכן להשראת השכינה רשימת הרהיטים שהוא מבקש די מרשימה אך החשוב שבהם הוא ארון הברית בתוכו היו לוחות הברית שהוריד משה מהר סיני ועליו שתי דמויות מלאכים פורשי כנפיים עשויים זהב טהור התורה קוראת להם 'כרובים' כמו שנאמר "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, יח) רש"י על הפסוק מפרש "דמות פרצוף תינוק להם" רש"י מתאר את הכרובים כפרצוף של תינוק! חמוד, טהור, תמים.
אז מה קורה כאן? איך ייתכן שאותם 'כרובים' במקום אחד הם מלאכי חבלה ובמקום אחר הם תינוקות?
התשובה טמונה במיקום של הכרובים ובעיקר על הבסיס שהם עומדים עליו.
בגן עדן, האדם קיבל את כל השפע שבעולם כמעט ללא גבול. אדם וחווה הורשו לאכול מכל עץ הגן, מלבד עץ אחד: עץ הדעת.
אפילו את הגבול הדק והקטן הזה הם לא יכלו לשאת ולא עמדו בניסיון שלא לאכול מהפרי האסור, התשוקה להשיג את "הכול" בחיים גברה על הרצון לקיים את רצון ה'.
וכך, במקום להבין שיש יופי דווקא בהצבת גבול, אדם וחווה מעדיפים להפר אותו, ובעצם, מאבדים את גן העדן ומגורשים ממנו, ושם הם פוגשים לראשונה את שערי הגיהינום.
גן העדן האמיתי לא קיים אצל אדם שמאמין שהוא חייב לקבל כל מה שהוא רוצה, אצל מי שהמילה "לא" היא אופציה. למי שאין דחייה. ואין לו עמידה עצמית.
ילד שגדל כך, לא מסוגל לחוות סיפוק. הוא תמיד מחפש עוד. ילדים כאלה עלולים להיות 'מלאכי חבלה' כמו הכרובים שבשער גן עדן ששומרים על הגן, אך גם מונעים גישה אליו.
לעומת זאת הכרובים שבארון הברית עומדים על בסיס אחר לחלוטין: על תשתית של קיום רצון ה'.
הם ניצבים מעל לוחות הברית, סמל הגבולות, הציוויים, והערכים היהודיים.
וכאשר גבולות באים ממקום של חינוך, של שליחות, של תורה, הכרובים הופכים להיות לא מאיימים שחוסמים את הדרך לגן עדן, להיפך הם אלה שמכניסים את האדם אל שערי גן העדן כבר כאן בעולם הזה, הכרובים האלה הם תינוקות: טהורים, שמחים, ומאושרים בעלי יכולת לגדול באמת.
הבעל שם טוב לימד שהחיים הם 'גן עדן', אם רק לומדים להכניס לתוכם את הקב"ה, אך כאשר האדם מתרכז רק בעצמו ובסיפוק האישי שלו, הוא מאבד את השמחה, וחייו אינם חיים.
הרבי מליובאוויטש חזר שוב ושוב על העיקרון הזה: הפינוק החיצוני מרחיק את האדם מעצמו. דווקא משמעת פנימית, שמבוססת על שליחות ועל נתינה, הופכת את החיים ל"גן עדן".
בעידן של אינסטנט – אוכל מהיר, תשובות מהירות, ריגוש בלחיצת כפתור, הפיתוי לחנך ילדים בלי גבולות הוא עצום.
הורים לפעמים חושבים, מה רע שילד יקבל הכול? למה שלא יהיה לו כל מה שהוא רוצה?
אבל האמת היא, שילד שלא לומד לדחות סיפוקים, מתקשה גם לשמוח בחיים. ילד שגדל בלי גבולות, מחפש ריגושים בלי סוף ולעולם לא יהיה שמח במה שיש לו.
ואילו ילד שמבין שיש "לא", שיש סבלנות, שיש דרך, יכול למצוא עונג פנימי עמוק, הוא לא צריך את כל העולם החומרי כדי להרגיש שהוא שווה.
הכרובים הם אותם כרובים. אך אם הם עומדים על אגו, וגחמות אנוכיות הם מלאכי חבלה, אך אם הם ניצבים על ברית קדושה, שליחות, ותורה הם תינוקות מלאים חיים ושמחה.
והשאלה היא: על אלו כרובים נבחר להסתכל? על אלה שבגן עדן, או על אלה שבקודש הקודשים?
זה הדבר שיקבע איפה הילדים שלנו עומדים בחיים, כשנדע על איזה אדנים נציב אותם.
הרב אבישי בטשוילי, רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת הרב בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
