פרשת שלח לך
ידועה השאלה על חטא המרגלים – לכאורה הם נתבקשו לראות את הארץ ולדווח מה ראו, וזאת עשו: הם סיפרו ש"זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא", ובה בעת "עַז הָעָם… וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת… וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". אלא שחטאם היה במסקנות שהסיקו – "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם". משה שלח את המרגלים כדי שהמידע שיביאו יסייע לתכנון המלחמה על הארץ. מכיוון ש"אין סומכין על הנס", וכבר ביציאתם ממצרים נאמר "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל", וכפירוש רש"י, יצאו עם כלי מלחמה – היה צורך בשילוח המרגלים, "כדרך כל הבאים להילחם בארץ נכרייה, ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים" (רש"י, דברים א,כב).
התורה איננה חוששת מהשכל ומהשימוש בכלים הטבעיים. להפך, האדם נדרש להפעיל את שכלו ולהשתמש בכל הכוחות והכישורים שניתנו לו. אם מצווים את היהודי לכבוש את העולם ולעשות ממנו 'דירה' לקב"ה – אין הוא צריך לפעול בקבלת עול בלבד, בחוסר מחשבה, אלא עליו להפעיל את ההיגיון, לרדת לפרטים ולבחון את מגוון האפשרויות. אך עליו להיזהר שלא לחצות את הגבול שבין השימוש בשכל ככלי להגשמת מטרות התורה, לבין הפיכת השכל למקבל ההחלטות. במקרה הזה השכל חדל מלהיות כלי הרתום למטרה שהועיד לו הקב"ה, ונעשה בעל בית, וזה לא בסמכותו.
כזאת היא למשל מצוות תפילין. עניינה של מצוות תפילין לשעבד את המוח והלב לקב"ה. אך האם הכוונה היא לבטל את המוח והלב ולעבוד את ה' בקבלת עול בלבד? ההפך הוא הנכון: המצווה מדגישה שיש מוח ויש לב, וצריך להשתמש בהם, אלא שעליהם להיות משועבדים לקב"ה. יהודי נדרש להבין ככל שיד שכלו מגעת, ובכך ימלא המוח את התפקיד שייעד לו הקב"ה, אלא שהבנת השכל היא על בסיס קבלת העול לקב"ה.
זה גם היסוד לכל המצוות: הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'. אין כאן ביטול ה'נשמע' (מלשון הבנה, כמו שנאמר "דבר כי שומע עבדך", 'שומע' במובן מבין), אלא בהחלט צריך שיהיה 'נשמע' – ללמוד ולהבין, כדי שהאדם יקיים את התורה והמצוות גם מתוך הבנה והכרה של שכלו. ואולם כדי שה'נשמע' לא יסטה מהדרך הישרה, ולא יתחיל להסיק מסקנות עצמאיות, בניגוד לרצון ה', צריך שתהיה הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'. שיהיה ברור, כיסוד לכל ההבנה וההשגה, שיש לקיים את רצון ה', ואז השכל יסייע במילוי רצונו, בדרך שתביא את קיום התורה והמצוות לידי שיא שלמותו.
(משיחת שבת פרשת שלח תשל"א)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
