פרשת ויקרא
בפרשתנו נאמר: "אדם כי יקריב מכם קרבן להשם". חז"ל והמפרשים עומדים על הלשון המיוחדת של הפסוק, שכן היה צריך לומר "אדם מכם כי יקריב". על כך כותב האור החיים הקדוש בפירושו: "הכוונה היא שראוי לאדם להקריב את עצמו, אלא שחס השם על הנפש ונתן לה פדיון – הבהמה". מדבריו אנו למדים שהקרבן האמיתי שהקדוש ברוך הוא חפץ בו הוא ה"מכם" כלומר, הקרבת כוחותיו, רצונותיו ומסירות נפשו של האדם עצמו. בכל דור ודור לבשה מסירות הנפש פנים אחרות בהתאם לניסיונות התקופה.
בזמנים עברו, כאשר היו גזירות קשות על עם ישראל ואסרו עליהם ללמוד תורה ולקיים מצוות, הייתה מסירות הנפש כפשוטה, סיכון חיים ממש. יהודים רבים מסרו את גופם וחייהם כדי לשמור על גחלת היהדות ועקדו את עצמם על קידוש השם. אולם כיום ברוך השם, אנחנו נמצאים בדור שבו אין רדיפות או גזירות שמד, אך מסירות הנפש לא בטלה אלא רק שינתה את צורתה. מסירות הנפש של דורנו היא היכולת למסור את ה"נפש" את הרצונות את הנוחות ואת הזמן, למען התורה והמצוות. בזמן הזה כשהעולם מציע כל כך הרבה פיתויים עיסוקים ודברים אחרים שאפשר לעשות, הבחירה של יהודי לעצור את מרוץ החיים ולהקדיש זמן ללימוד תורה בקביעות היא קרבן גדול.
זוהי עבודת השם של זמננו להקריב את ה"זמן" היקר ואת ה"רצון" העצמי למען שמו יתברך, ובכך לקיים את הציווי של "אדם כי יקריב מכם" להביא קרבן מהותי מתוך האדם עצמו אל המזבח הרוחני.
מרן רבי עובדיה יוסף זיע"א מביא בספרו ענף עץ עבות מעשה בשם רבו רבי עזרא עטייה זיע"א הממחיש את הדברים הנ"ל: מעשה שהיה בעיר ארם צובה שבסוריה באדם ירא שמים ששמו רבי אהרון. בכל יום היה רבי אהרון קובע עיתים לתורה בדבקות גדולה. סדר יומו היה קבוע: לאחר תפילת שחרית היה יושב ולומד בספר "חוק לישראל" בעיון רב, מעמיק במשנה, בגמרא ובזוהר, ולאחר מכן לומד שולחן ערוך כדי לדעת את ההלכה למעשה. רק בשעה מאוחרת, לאחר שסיים את לימודו, היה חוזר לביתו, סועד פת שחרית ומברך ברכת המזון בנחת ובישוב הדעת. לאחר מכן היה לוקח את מפתחות משרדו שבמרכז העיר ויוצא לעבודתו, שכן היה מומחה גדול לאבנים טובות ומרגליות, ובקיא מאוד בשמותיהן ובערכן. שמו הלך לפניו כאיש ישר ונאמן שניתן לסמוך על דבריו. אשתו של רבי אהרון הייתה מעירה לו לעיתים על כך שהוא יוצא למשרדו בשעה מאוחרת כל כך, ותהתה כיצד יצליחו להתפרנס כראוי אם יקדיש פחות שעות למסחר. רבי אהרון היה משיב לה בביטחון מלא כי הוא בוטח בהשם יתברך, ובזכות עמל התורה יזכו לפרנסה בכבוד ובנחת ולא מתוך צער. הוא לא שינה ממנהגו והמשיך בשקידת התורה כפי שהורגל.
יום אחד, כשהגיע לפתוח את משרדו, מצא ערבי מהעיר חברון יושב ליד הדלת. האיש ביקש מרבי אהרון לפתוח את המשרד כדי שיוכל לדבר איתו ביחידות. כשנכנסו פנימה, הסיר הערבי מראשו את המגבעת שלו, שהייתה עשויה מכמה תרבושים המולבשים זה בתוך זה. בין קפלי התרבוש הפנימי הסתיר האיש מרגלית יקרה מאוד והראה אותה לרבי אהרון כדי שיעריך את שוויה. רבי אהרון בחן את האבן ואמר לו ביושר: "מרגלית זו יקרה מאוד, ושוויה למעלה ממאה אלף דולר" (בזמן ההוא שהדולר היה יקר שבעתיים מן הדולר שבזמננו). הוא הציע לערבי לברר אצל סוחרי מרגליות אם ירצו לקנותה. הערבי אמר שהוא מתאכסן במלון בעיר ומחכה לתשובה, החזיר את האבן למחבואו בתוך התרבושים והלך לדרכו. למחרת, לאחר שסיים רבי אהרון את לימודיו וסעודתו, עבר בדרכו למשרד ליד אותו המלון וראה התקהלות גדולה של אנשים. כששאל לפשר הדבר, סיפרו לו שערבי שהגיע מפלסטין התאכסן במלון כשבוע ימים, אכל ושתה מבלי לשלם, ומת לפתע באמצע הלילה משבץ לב. מכיוון שלא נמצא אצלו כסף לשלם לבעל המלון, הגיעה המשטרה כדי למכור את חפציו במכירה פומבית ולכסות את החוב.
רבי אהרון נעמד שם והמתין לראות מה יעלה בגורלו של התרבוש. הקצין החל למכור את בגדי המת, וכשהכריז על מכירת התרבוש, קפץ רבי אהרון והציע עשרה בישליק (מטבע קטן). אדם אחר הוסיף והציע חמישה עשר, ורבי אהרון העלה את המחיר לשמונה עשר בישליק. מכיוון שלא היה קונה אחר, זכה רבי אהרון בתרבוש. הוא לקח את התרבוש למשרדו, פתח את השכבות אחת לאחת, ומצא בפנים את המרגלית היקרה, הוא מכר את האבן והתעשר עושר גדול מאוד. נתקיים בו הכתוב "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
ר' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
