פרשת שמיני
התשוקה באמת!
סיפר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שיכור יהודי בן טובים ממשפחה מכובדת היה בנוברדהוק.
יום יום דיברו על ליבו בני משפחתו וידידיו שראוי לו לחשוב על עתידו ועל כבוד בני משפחתו ולהתפכח מיינו.
תחילה ניסו לשכנעו לחדול לחלוטין משתיית משקאות משכרים, אך הוא הגיב בתקיפות "אין על מה לדבר, להפסיק כלל איני יכול"!
היות ובר דעת היה, האזין לעצת מקורביו להתגבר חלקית ולהמעיט בכמות השתייה.
אכן, אחר מאמצים מרובים הגיעו הצדדים לכלל הסכמה שאולי בכוחה לסייע במידת מה במיעוט השתייה, הוא הבטיח שמכאן והלאה לא ישתה יין או כל משקה חריף ביחידות רק בצוותא.
בכך האמינו כולם שהתלות בשכרות תפחת בהדרגה היות ולא בכל רגע מזדמנת חברותא לשתייה!
למחרת אחר אכילת פת שחרית נתעורר בו רצון למשקה חריף, הלך לבית היין והתיישב בפתח ממתין לבואו של מאן דהו החפץ בשתייה, אך כאילו להכעיס אף אחד לא נראה בקרבת מקום וכך חלפו להם שעתיים.
הוא שב לביתו כאוב ומאוכזב ותהה על החלטה כה קשה, הוא עמד על מפתן דלת ביתו ושאל כמה בודדים האם רצונם ב"אביסלע משקה" אולם נענה בשלילה.
אחר למעלה משעתיים בהם עומד הוא בעינויו חשב לעצמו, הלא האיסור הוא לשתות בגפו אך אין כל מניעה להוריד את בקבוק היין לשולחן וכך אכן עשה, חלפו עשרה רגעים בהם ניסה לעצור עוד כמה עוברים ושבים אולם כולם אצו לדרכם.
הקושי הלך וגבר, אז חשב לעצמו שלהכין שתי כוסות כדי להתכונן לרגע בו יגיח החברותא גם כן מותר, שהכול יהיה מוכן!
אחר שהציב שתי כוסות לפניו הרהר שוב, לשפוך לתוך הכוסות גם כן מותר וכך עשה.
או אז הבחין לפתע בזבוב שנעמד בצידי אחת הכוסות והחל לוגם מן המשקה, 'אה… אה… הנה יש שניים, הבריק מוחו'… הוא מחא כפיים והוריק את הכוס לגרונו והחל צועק "לחיים! לחיים"!
הוא רכן לעבר השולחן שתה ושתה עד שנרגע!
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד… וירא כבוד ה' אל כל העם". כך כתיב בפרשתנו (פרק י' פסוק כ"ג).
איתא ברש"י, "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, 'יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל'… מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל".
יש להבין, הלא מאחר שנסלח להם לישראל על חטא העגל ונצטוו ע"י ה' להקים משכן בו תשרה שכינה כנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכפי הנכתב במדרש תנחומא (פרשת תרומה סימן ח') 'כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל'.
לפיכך, אחר שהקימו המשכן תיכף צריכה הייתה שכינה לשרות שהרי קיימו הציווי ומפני מה לא שרתה עד תפילת משה ואהרן?
ונראה לבאר ששתי הנהגות נהג ה' בישראל האחת טרם חטא העגל והשנייה לאחריו.
בעוד שבזמן מתן תורה ירד הקב"ה לקראת ישראל לתת להם תורה ובכך גילה חיבתו הרבה אליהם, כל זאת טרם החטא. אולם אחר החטא אין ה' יוצא לקראתם ומגלה אהבתו אלא תלוי הדבר בישראל אם ישתוקקו ויבקשו קרבתו אזי יתקרב כביכול אף הוא וישרה שכינתו בהם.
כלומר, שבשל חומרת החטא נוצר מעין ריחוק המתבטא בהנהגת קרבת ה' אל ישראל לדורות ולפיכך נדרשה השכינה להמתין לתפילת משה ואהרן אשר הוכיחה את תשוקת ישראל אל ה' ורק אז הותר לה לשרות במשכן.
המשתוקק לדבר כלשהו אין בו יכולת להמתין לקבלו, כן הוא רצון ה' ובלבד שנשתוקק לאמת ובזה יגלה ה' אהבתו אל ישראל.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
