החריגה המוזרה בהיסטוריה
אידיאלים מעשי ידי אדם
אחת מזוויות המבט האפשריות על ההיסטוריה האנושית כולה הנה כרצף של רעיונות מופשטים שהניעו את האדם ויחד עמו את העולם בכוחות אדירים לכיוונים שונים כאשר הסוף מצא כל אחד מן הרעיונות הללו נופח את נשמתו אם בחטף ואם בשלבים, ומוטל שדוד ומרוסק איברים ללא כל רוח חיים.
יצרן האידיאלים המסתורי לא נתפס בקלקלתו עם מותם של האידיאלים שיצאו מבית מדרשו ודאג בהתמדה מופלאה לייצר תחליפים לאותם אלו ששקעו אל תהום הנשייה. שוב חזר הגלגל לסוב על צירו המשומנת היטב, שוב חזרו על עצמם אותם המחזות שאפיינו את האידיאלים הקודמים ושוב ביום מן הימים מצאו עצמם האידיאלים הטריים מככבים במוזיאונים להיסטוריה עתיקה בו בשעה שאת מקומם בעולם המעשה תפסו אידיאלים מסוג אחר שהשתלטו על מחשבת העולם זמן מה ולבסוף נעו גם הם באותו מסלול ידוע מראש אל התרסקותם ואל אובדנם.
השיטה
חסידי המהפכות ומובילי הרפורמות יחפשו ואף ימצאו ביטויים מרשימים המעידים על אי הרלוונטיות של האידיאל אותו הם מיעדים להיאסף בקרוב מאוד אל עמיו, כאשר נושאיו יוכתרו בתארים מבזים ומשפילים וזאת במטרה לייצר בצעירי הצאן את כמות הסלידה, התיעוב והנוגדנים הנדרשים לשם הבהרת אפסיותה וריקנותה של התרבות אותה הנחילו להם אבותיהם הזקנים, המאובנים והלא ממש רלוונטיים.
בניגוד לתארים המבזים בהם השתמשו לתאר את הדורות הקודמים, הם יאמצו מגוון של תארים מחמיאים לנוהים אחריהם בכדי להעצים את "גאוות היחידה" ולהפעיל מכבש חברתי מתוחכם. יפותחו סמלים, יחלו להיווצר מיתוסים ותבצבץ בהדרגה תרבות שלימה, שאמנם גם היא תראה נצחית ובלתי מנוצחת אולם גורלה לא יהיה שונה במאומה מגורל קודמותיה.
נראה כי האנושות נכשלת פעם אחר פעם בהסקת המתבקש והמתחייב מן הכישלונות הסדרתיים שהנחילו האידיאלים האנושיים לאורך הדורות. כל אידיאל שכזה הותיר אחריו שובל של סבל ארוך ומתמשך; סבל שחרש, דישן וזיבל את הקרקע עליו צמח הרעיון החדש. חרף זאת בכל פרק זמן היסטורי נמצאו רבים שחרקו שיניים והמשיכו להתעקש כי למרות הכול עוד יש מקום לתת אמון באדם ובהגיגיו.
האמת אינה מתרגשת מאפנות
המחשבה היהודית נראתה בכל תקופה כמערכת ערכים וחוקים ארכאיים שלא מתקבלים על הדעת. קשה היה להישאר אדיש לנוכח הסתירות הבולטות אשר הזדקרו מכל עבר בין טענותיה של התורה לבין התפיסות שייצר האדם לאורך ההיסטוריה. אלו אשר כוח עמידתם בפני הלחצים החברתיים והרעיוניים לא היה איתן דיו, נכנעו במוקדם או במאוחר לאופנות תקופתם ונגררו אחר תכתיביהם. רבים נטשו את היהדות ואף היו שהצטרפו למקהלת הצווחנים שניסו נואשות להשתיק את מועקת הבגידה באבותיהם ובעמם, אשר – יש לשער – לא נתנה להם מנוח, בהאשימם את היהדות בכל הזדמנות על היותה מערכת חוקים מיושנת, מאובקת ומאובנת. מהם לא הותירה ההיסטוריה מאומה למעט תיאורים יבשים בספרי היסטוריה ובמוזיאונים לארכיאולוגיה.
באופן פרדוכסלי מתברר כי דווקא עיקשותה של היהדות, דווקא חוסר נכונותה המוחלט להשתנות ולו במעט בהתאם לרוחות האופנתיות המנשבות בעוצמה והמשנות את כיוונן מדי כל תקופה – הוא זה שהותיר את היהדות חיה, רעננה ונושמת.
ומנגד, באופן די פתטי, כל הזרמים המחשבתיים שעלו על בימת ההיסטוריה בהקימם קול שאון והמולת אימים, כל אלו אשר מחד היללו ושבחו את עצמן ומאידך האשימו את היהדות בכל ההאשמות האפשריות, נדונו להיקבר באורח בזוי ונלעג תחת הררי המזבלה ההיסטורית ובאופן בלתי נמנע לזכות ובצדק, בתארים בהם השתמשו להאשים מאז ומתמיד את היהדות – פרימיטיביים, חשוכים, מאובנים ומאוד, מאוד לא אקטואליים.
ר' משה מור הי"ו מלוד
