פרשת "בהעלותך"
"וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"
וכתב רש"י: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת נשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, א"ל הקב"ה חייך שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. וזהו שאמר הכתוב: "בהעלותך" ולא אמר "בהדלקתך" לומר שאתה מתעלה יחד עם הנרות ובאמצעותם, שכן אתה מטיב ומתקן ומנקה את הנרות ומדליקן, עד שתהא השלהבת עולה מאליה.
ונשאלת השאלה מדוע חלשה דעתו של אהרן ולא די לו ולשבטו שנבחרו לשבת בקודש ולהקריב קרבנות בכל יום, ובמה ניחמו ופייס דעתו דוקא בהדלקת הנרות? וידוע שפרשת נשיאים היתה בר"ח ניסן כשהוקם המשכן ובאותו יום אמר הקב"ה למשה נשיא אחד ליום וגו' יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, כי בכ"ג אדר הוקם המשכן ומשה היה מקריב הקרבנות בשבעת ימי המילואים וביום השמיני נתכנסו אהרן ובניו, עד שאמר לו משה "קרב אל המזבח ועשה" וגו' משום שהיה בוש מפי שע"י נעשה העגל ואף שהיה לש"ש. ובאותו יום התחילו נשיאי השבטים להביא את קרבנם לחנוכת המזבח. ואע"פ שכל הנשיאים הביאו את קרבנם בשווה מ"מ האריכה התורה בכולם כדי ללמדנו שהכל הולך אחר הכוונה, שכל אחד היה לו כוונה מיוחדת לו ולשבטו כדי שיוכל להשפיע שפע וברכה לכל שבטו. וזהו ג"כ הטעם שחלשה דעתו של אהרן שהיה נשיא לשבט לוי ורצה גם הוא לכוון כוונה טובה לשבטו, שכל ישראל יוכלו להביא להם תרומות ומעשרות, כי לא היה לשבט לוי חלק ונחלה ובכוונתו היתה להשפיע טובה וברכה על ישראל ולזה אמר לו הקב"ה לאהרן, בו בזמן שאתה תדליק את הנרות בזה אתה תשפיע יותר על ישראל את ענין הכרת הטוב.
ואמרו במדרש רבה: "אמר להם הקב"ה לא שאני צריך לכם לאורה, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם ולמה? לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם.
משל לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, א"ל פיקח לסומא כשניכנס לתוך הבית צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי, א"ל הסומא בטובתך כשהייתי בדרך אתה היתה מסמכני, ועד שניכנס לתוך הבית אתה היתה מלווה אותי, ועכשו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי, א"ל הפיקח שלא תהא מחזיק לי טובה שהיתי מלווך בדרך, לכך אמרת לך האיר לי", ופי' מהרז"ו שבזה שתאיר לפני בבית אחשוב לך ששלמת לי שכרי על שהארתי והולכתיך בדרך. כך בנמשל: הפיקח זה הקב"ה והסומא אלו ישראל, והיה הקב"ה מאירן ומנהיגן במדבר. כיון שעומד המשכן אמר הקב"ה ותאירו לי שנא': "בהעלותך את הנרות" בשביל לעלות לכם ע"כ.
והנה הקב"ה אינו זקוק לאור המנורה אלא דורש זאת מעם ישראל שיעשו כן כדת, שיכירו טובה ויאמרו מזמור לתודה למטיבים, ובזה פייסו לאהרן ואמר לו שאת הכוונה שרצית לכוון בהקרבת קרבן הנשיא בזמן חנוכת המשכן כשם שהקריבו שאר הנשאים וכוונו כוונותיהם וכמו נשיא שבט יהודה כיון לענין המלוכה ונשיא שבט יששכר לענין התורה ונשיא שבט זבולון להחזקת תורה, כך גם אתה תוכל לכוון בכל יום בזמן הדלקת והטבת הנרות בכל יום ויום שהם לעולם, ולכן שלך גדול משלהם.
וזהו הביאור הפשוט בנוסח התפילה בשבת שאנו מזכירים "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וענינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנחנו מספיקין להודות לך ה' אלוקינו ולברך את שמך מלכנו" וא"כ לא שייך להודות כל אפ' על טובה אחת, והיאך אנו בעצמנו ממשיכים ואומרים "על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו" וכו'? והתשובה ברורה באמת אף פעם לא שייך להודות אפי' על פעם אחת, וכך אנו אומרים שאנו עושים את מה שיש בנו לעשות באיברים שנתת לנו ומשתדלים בזה לצאת ידי חובותינו למרות שאין זה כלל הודאה, ומכאן שאנו צריכים לעשות כל מה שביכולתינו ובאלו איברים שנתן לנו נשתדל לפחות מה שבאפשרותינו.
ובזה יובנו דברי המדרש שהקב"ה אומר תעשו דבר מה שיש באפשרותכם למרות שאין הוא כלום ביחס להודאה או לגודל הטובות שהקב"ה מטיב עמנו, אלא רק שנרגיש שאין אנו כפויי טובה ורק בבחינת מקבלים, אלא גם מחזירים ומכירים טובה למאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.
והנה סדר הבאת קרבנם היה בתחילה נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ואחריו שבט יששכר ואחריו שבט זבולון ואחריהם שאר השבטים לפי סדרן, והמקום הראשון קיבל נחשון בן עמינדב ושבטו, על שמסרו נפשם וקפצו לים ראשונים, ובמקום השני היה שבט יששכר שהיה בהם יותר זכות התורה שנא' "ומבני יששכר יודעי עתים לתורה", ובמקום השלישי היו שבט זבולון שהיו מחזיקים בלומדי התורה שנא': "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".
וידע שיעקב אבינו כאשר נתן מעשר מכל רכושו נתן גם מבניו שהיו שנים עשר שבטים, ונא': "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ושבט "לוי" ושבט "מבנימין" הוא,המעשר שהוא העשירי, ויצאו מהם שבט לוי ויוסף, ואף שיוסף יצא מ"מ נכנסו בניו אפרים ומנשה, וזהו שחלשה דעתו של אהרן שלא נקראו כלל לא הוא ולא שבטו.
משל למלך שעשה משתה גדול והזמין אנשים רבים ואילו ידידו הטוב לא הזמין עמהם והיה מצטער ואומר ודאי יש למלך עלי דבר מה, ואחר כך שלח המלך ואמר לידידו ואוהבו דע שאותך אני רוצה להזמין לחוד ולעשות לך סעודה מיוחדת, כך אמר לו הקב"ה לאהרן "שלך גדול משלהם" שכל מה שהביאו הנשאים זה כמו בר בירב דחד יומא, ושלך הוא תמידי כל זמן שביהמ"ק קיים וגם לאחר מכן, ונא' אקבע פעמים "נרות" כנגד המשכן, המקדש נרות יום טוב שבת, וחנוכה, שבניו ימשיכו להדליק גם בחנוכה ע"י כהניך הקדושים, וכן אמרו חז"ל כשהאשה מדלקת ומברכת בערב שבת קודש הרי כולם מתברכין כמו מפי הכהן הגדול, ועוד שכל הנשאים הביאו דברים גשמיים ואתה מביא ומעלה את הנרות שהוא רוחניות והם התורה והמצוות אשר לעד קיימים. ונודה למלך חי וקיים ונייחל, בנה נא צבי תפארה, ולירושלים היקרה, בזכות תורה הישרה, דברות עשרה. אזי יראו ענינו, וגם ישמח לבנו בבואנו בית מקדשינו ושם נדליק המנורה.
הרב יעקב בוטראשוילי הי"ו מלוד
