פרשת בא
המצווה לספר בליל חג-הפסח על הניסים והנפלאות שעשה עמנו הקב"ה ביציאת מצרים נלמדת מהפסוק בפרשתנו: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". כאשר הרמב"ם מפרט ציווי זה הוא מוסיף, שהחובה לספר על ה"ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" היא "כמו שנאמר זכור את יום השבת". לשם-מה הרמב"ם מדמה את זכירת יציאת מצרים לזכירת השבת? מה לא ברור בציווי "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", שצריך להשוותו לציווי "זכור את יום השבת"?
מקורו של הרמב"ם הוא כנראה מהמדרש, המשווה את מצוות זכירת יציאת מצרים למצווה לזכור את יום השבת: "כשם שבראתי את העולם, ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת, זכר למעשה בראשית… כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים, וזכרו ליום שיצאתם משם". השוואה זו מלמדת אותנו את מהותה של זכירת יציאת מצרים בליל חג-בפסח. הלוא כל השנה מצווה להזכיר את יציאת מצרים, ומה המיוחד בליל ט"ו בניסן? אלא כל השנה דיי בעצם הזכירה של יציאת מצרים, ואילו בליל פסח הציווי הוא לספר בניסים ונפלאות שהקב"ה עשה עמנו בהוציאו אותנו ממצרים.
דבר זה אנו למדים מהשוואה לזכירת יום השבת: כשם שזכירת השבת, כ"זכר למעשה בראשית", משמעותה שביום זה אנו משנים את התנהגותנו, נמנעים מעשיית מלאכה וכדומה, כך המצווה לזכור את יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן אין פירושה זכירה בלבד, אלא לעשות דבר מיוחד – "לספר בניסים ונפלאות". בעומק יותר: זכירת השבת באה לידי ביטוי בשני היבטים – א) שלילת העבודה – הימנעות מעשיית מלאכה; ב) עשייה חיובית – מנוחה. גם ביציאת מצרים קיימים שני ההיבטים הללו: א) ביטול העבדות והשעבוד; ב) הפיכתם של בני-ישראל לבני-חורין.
מלמד אותנו הרמב"ם איזה משני ההיבטים הללו הוא העיקרי: כשם שבשמירת השבת, הדגש אינו על השלילה (ההימנעות ממלאכה) אלא על החיוב (מנוחת השבת), כך ביציאת מצרים העיקר אינו העובדה שבני-ישראל חדלו מלהיות עבדים ויצאו משעבוד פרעה, אלא העיקר הוא שנעשו בני-חורין. משמעות הדבר, שהחירות של בני-ישראל אין פירושה שלילת העבדות בלבד (שכן מי שאיננו עבד ואינו משועבד, ממילא הוא בן-חורין), אלא זוהי דרגה מיוחדת ובעלת מהות משל עצמה. ביציאת מצרים זכו בני-ישראל לדרגת חירות שיש לה קיום משל עצמה, הנובעת מכך שהקב"ה רומם אותם מעל כל מגבלות הטבע והבריאה. שלמות זו של החירות תתגלה בגאולה האמיתית והשלמה, בקרוב ממש, שאז יתחברו שני העניינים יחדיו – יהיו ניסים גדולים, "כימי צאתך מארץ מצרים", ויהיה "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". (לקוטי שיחות כרך כא,עמ' 68)
