פרשת ואתחנן
הגמרא (בסוף מסכת תענית) אומרת שיום ט"ו באב, שבו הלילות מתחילים להתארך, מסמן את נקודת הזמן שממנה יש להוסיף בלימוד התורה: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף". מפרש רש"י: "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה (בלילות), יוסף חיים על חייו". זאת על-פי מאמר חז"ל (עירובין סה,א): "לא איברא ליליא אלא לגירסא" – לא נברא הלילה אלא ללימוד. על כך נשאלת השאלה הידועה: לימוד התורה בכל עת הוא חובה הלכתית, כדברי חז"ל (סנהדרין צט,א): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק" הוא בבחינת "כִּי דְבַר ה' בָּזָה", ועונשו חמור.
אכן, התורה מכירה באילוצי הפרנסה, ואינה תובעת מן האדם ללמוד בשעות שבהן עליו להתפרנס. מכאן שאיסור ביטול תורה הוא רק בשעות שבהן האדם פנוי מעבודה, ובכל-זאת אינו מנצל את זמנו הפנוי ללימוד התורה. אם כן, איזו משמעות יש להתארכות הלילות: אחת מהשתיים, אם יש לאדם פנאי ללמוד, עליו ללמוד גם בקיץ; ואם אין הוא פנוי, מה יועילו לו הלילות הארוכים? הביאור מבוסס על דברי רבנו הזקן בשולחן ערוך (הלכות תלמוד תורה פרק ג, הלכה א), על מאמר חז"ל (יומא לה,ב): "הילל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן-חרסום מחייב את העשירים". לכאורה ההלכה היא (כפי שמביאהּ הרמב"ם): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר". אם כן, מדוע הילל מחייב את העניים, ורבי אלעזר בן-חרסום את העשירים?
אלא שצורכי הפרנסה שבעבורם מותר להקצות זמן על חשבון לימוד התורה אינם מוגדרים לגמרי. יש מי שבעיניו 'פרנסה' היא שפע רב, בעוד אדם אחר מסתפק ב"פת במלח תאכל". זו הכוונה ב"הילל מחייב את העניים": הילל הסתפק בפרנסה מוגבלת מאוד, והתנהגותו מחייבת עניים, על שאין הם מסתפקים בחיי עוני. כמוהו "רבי אלעזר בן-חרסום מחייב עשירים" – אף שהיה עשיר, מינה אחרים לנהל את עסקיו והקדיש את עיתותיו לתורה. יש עשירים שבעיניהם ה'פרנסה' מחייבת עבודה כל שעות היום והלילה, ועל כך בא רבי אלעזר ומחייב אותם לפרש את אילוצי הפרנסה במובן מצומצם יותר.
גם ההוספה בלימוד שנדרשת מט"ו באב מכוּונת לאותו תחום – הגדרת ה'פרנסה' – שגבולותיו נקבעים על-ידי כל אדם. השאלה היא מהי הגדרת ה'פרנסה' הפוטרת מלימוד התורה. אומרת הגמרא: "מחמישה-עשר באב ואילך… יוסיף חיים על חייו": אין מדובר כאן בזמן הפנוי, שאותו ממילא חובה להקדיש ללימוד התורה, אלא בזמן המופנה לפרנסה – שגם ממנו יש 'לגזול' לטובת לימוד התורה. כאשר יהודי מבחין שהלילות מתחילים להתארך, עליו לראות בזה רמז משמים להוסיף בלימוד, ו'לגזול' מהזמן המופנה לענייני הפרנסה ולהקדיש אותו ללימוד התורה. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
