שיחה של מלובביץ לפרשת 'שלח לך'

שיחה של  מלובביץ לפרשת 'שלח לך'

פרשת שלח לך

 

אחד הדברים שציווה משה רבנו על המרגלים הוא להביא עמם מפירות הארץ. ואכן, המרגלים כרתו "זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם, וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים". רש"י מפרט ששמונה נשאו אשכול, אחד תאנה ואחד רימון, ואילו יהושע וכלב לא נשאו פירות, "לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו: כשם שפרייה משונה, כך עמהּ משונה". מקור דברי רש"י הוא בגמרא (סוטה לד א), אך שם מובא עוד הסבר: יהושע וכלב "חשובים היו", ולכן לא נשאו בעצמם את הפירות. מדוע רש"י מתעלם מהסבר זה?

הדבר יובן לאחר עיון מדוקדק בנוסח הגמרא ורש"י. הגמרא נוקטת לשון קצרה: "שלא היו באותה עצה", ואילו רש"י מאריך לתאר את כוונתם הרעה של המרגלים בנשיאת הפירות, ואף מבטא את מחשבותיהם: "כשם שפרייה משונה, כך עמה משונה". ידוע שיש שני סוגים במצוות התורה: יש מצוות שבהן הפעולה היא העיקר. למשל, בתפילין של יד המצווה היא הפעולה – "וקשרתם"; פעולת הנחת התפילין על היד. לעומת זה, בתפילין של ראש המצווה היא התוצאה – שיהיו מונחות על הראש, "והיו לטוטפות בין עיניך". ומה באשר לציווי של משה רבנו על הבאת הפירות – האם הדגש הוא על נשיאת הפירות (כדברי משה: "והתחזקתם ולקחתם"), או על התוצאה – הצגתם לפני בני ישראל?

יש לומר, שהגמרא גורסת שהתוצאה היא העיקר. אין זה משנה כיצד יילקחו הפירות, העיקר שיובאו לפני בני ישראל. לכן ההסבר שיהושע וכלב היו 'חשובים' מסביר את הימנעותם מלשאת את הפירות, שהרי הציווי של משה התקיים גם בלי שהם עצמם יישאו את הפירות. כמו-כן, מאחר שביקשו להיבדל מ"אותה עצה" של שאר המרגלים, השתמטו מלהשתתף עמם בנשיאת הפירות. ואולם רש"י סבור כפי השיטה שעיקר המצווה היא חובת העשייה של האדם. לכן יהושע וכלב היו צריכים להשתתף בעצמם בנשיאת הפירות – אלא אם כן הייתה סיבה בעלת משקל רב יותר, שגברה על קיום הציווי. הנימוק ש"חשובים היו" אינו מצדיק את הימנעותם מקיום הציווי, ולכן רש"י אינו מביא טעם זה.

לכן הוא מפרט באריכות את כוונת הזדון של המרגלים, כדי להורות שמאחורי מעשה נשיאת הפירות הסתתרה מזימה רעה, שכולה מרידה במשה רבנו. אילו יהושע וכלב היו משתתפים בנשיאת הפירות, היו מסייעים לדבר עבירה. נימוק זה דוחה את מילוי השליחות שמשה הטיל עליהם. מכאן אנו למדים עד כמה חשובות כוונת הלב ומחשבת המוח בקיום המצוות. לא דיי במעשה, אלא יש לוודא שהתודעה בטהרתה תתמסר לקב"ה, שהרי תחילת ההידרדרות של המרגלים החלה ממחשבה פסולה. ומכיוון ש"מרובה מידה טובה", הדבר מלמדנו את גודל כוחה של מחשבה טובה, המפיחה חיים במעשה המצווה. (לקוטי שיחות)

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*