אחרי מות קדושים
כתוב בפרשתינו "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". כותב על כך רבי אליעזר פאפו זיע"א וזה לשונו: "אדם מקדש עצמו מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה. מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה. מקדש עצמו בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא. כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בגמרא יומא לט א). והנה קדושת האדם תלוי בשמירה מכל חטא, במחשבה, דבור ומעשה. ובפרט במקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה. וגדר ערוה היינו, שיהא עוצם עיניו מראות ברע, וירחיק מלבו מחשבות זרות, והרהורים רעים, וכיון שמקדש עיניו ולבו שהם תרי סרסורי דעבירה, ממילא יזכה לסדר קדושה ויתקדש כל גופו. וזהו פשט הכתוב דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' למען תזכרו וכו' והייתם קדשים לאלהיכם . ומשום הכי כתיב (משלי כג כו) "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה".
(פלא יועץ אות ק, קדושה).
סיפר הרב ישראל אברג'ל שליט"א: מסופר על הגאון הקדוש רבי שלמה לייב מלענטשא זיע"א שמימי ילדותו עמל על קדושת אוזניו, והתאמץ בכל כוחו לא לשמוע דברים בטלים. כאשר גדל קצת, גלה למקום תורה והיה מתאחסן בלילות בביתו של חייט אחד. והנה קרה פעם והחייט קיבל הזמנה גדולה של סחורה, ולכן נשאר עם צוות עוזריו ער במשך שעות ארוכות כדי להשלים את העבודה. רבי שלמה לייב שלא ידע על כך, סיים כהרגלו את לימודיו בשעה מאוחרת בלילה ויצא מבית המדרש לעבר ביתו של החייט כדי להחליף כוח בשביל מחר.
כאשר יצא מבית המדרש, קידמו את פניו פתיתי שלג צחורים וקור מקפיא עצמות. דמו כמעט ונקרש מהקור, וכל עוד רוחו בו רץ לביתו של החייט. כאשר הגיע לשם ראה את האור דלוק ושמע קולות צחוק שבקעו מפי החייט ועוזריו. רבי שלמה לייב שלא רצה להשמיע לאוזניו דברים בטלים, רץ חזרה לבית המדרש, אולם כשהגיע התברר לו שהשמש נעל את הדלת.. והנער שלמה לייב כדי לחמם את עצמו החל לרוץ מבית המדרש לבית החייט וחוזר חלילה. לאט לאט הרגיש כיצד גופו קופה ורוח החיים פורחת ממנו.. ואז ריחמו עליו מהשמיים, ורוח סערה נשבה בפתאומיות לתוך ביתו של החייט וכיבתה את כל הנרות, ומכיוון שלא היה להם אפשרות להדליק שוב את האור, הלכו לישון ודממה השתררה. והנער רבי שלמה לייב נכנס באפיסת כוחות לתוך ביתו של החייט והתגלגל לתוך השמיכה החמה. אולם מאז, סיפר רבי שלמה לייב, זכיתי לבחינת "אוזניים כרית לי" וזכיתי לחוש שמיעה רוחני, ושומע אני את כל החדשות הקורות בעולמות העליונים!
והסיפור הזה מזכיר לי את הסיפור שסיפר לי פעם בעת רצון אבי מורי רבנו יורם מיכאל אברג'ל זיע"א וכך הוא סיפר: הייתי נער בן 19 לומד בישיבת הנגב של הגאון רבי ישכר מאיר זיע"א, באחד הימים הוצרכתי לנסוע מנתיבות לירוחם, עליתי על טרנזיט, תפסתי את מקומי והוצאתי מכיסי ספר משניות והתחלתי ללמוד.
הנהג החל לנסוע ובאמצע הדרך הדליק את הרדיו, והחל להאזין למשחק כדורגל ששודר באותה שעה.
המשיך אבא וסיפר לי, פניתי לנהג בדרך ארץ וביקשתי ממנו לכבות את הרדיו, אך הנהג סירב ולא הסכים בשום אופן. ביקשתי מהנהג שיעצור לי כי אני רוצה לרדת.. הנהג הסתכל עליי דרך המראה ושאל אתה בטוח? אתה יודע אנחנו באמצע שום מקום, ואתה יכול להיתקע פה. אך אני שחרדתי על אוזניי לבל ישמעו טומאה ביקשתי שוב אני רוצה לרדת. הנהג פתח, וירדתי ומצאתי את עצמי עומד באמצע המדבר. והשם לא עזב אותי הוא בדרך פלא חלפה מכונית עם אברכים והם עצרו לי, ולקחו אותי עד המקום שהייתי צריך. וסיפר לי אבא שהוא חש כי בזכות עמידתו בניסיון הזה, לשמור על קדושת אוזניו ומחשבתו זכה ונפתחו לו שערי השגה.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צידקנו בקרוב ממש
התמ' סימון יוסף ג'נאשוילי הי"ו מלוד
