פרשת כי תבוא
לקבל את הברכה כאן ועכשיו
בפרשת השבוע מביאה התורה ברכות נפלאות כמו שנאמר: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹ-הֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹ-הֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹ-הֶיךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. (דברים כח, א-ג)
רבים ממפרשי התורה דנים בשאלה עמוקה ומרתקת: מדוע התורה, במיוחד בפרשת "כי תבוא", מדברת על ברכות בצורה כל כך חומרית כמו על פרי הבטן, הברכה בשדה, הבהמה, הכיס, ואינה מזכירה כלל את שכר הנשמה או העונש בעולם הבא, גיהינום גן עדן או חיי נצח לא נמצאים כלל בשיח של התורה שבכתב ומופיעים רק בתורה שבעל פה ובעיקר בתורת הקבלה?
ברובד הפשוט, התורה היא 'תורת חיים'. כלומר, היא ניתנה לנו כדי לחיות על פיה כאן ועכשיו, בעולם הזה. התורה איננה ספר תאולוגי או פילוסופי שמתאר עולמות מיסטיים בלבד. היא באה להנחות את היהודי איך לאכול, איך לדבר, איך לנהוג בעסקים, ואיך לבנות חברה מתוקנת בעולם הגשמי והחומרי.
לכן השכר והעונש שמופיעים בתורה ברובם עוסקים בעולם המוחשי: גשם בעתו, יבול מבורך, שלום בארץ, ביטחון מהאויבים, פרי בטן ובריאות.
אבל מדוע באמת?
תורת החסידות מלמדת שדווקא העולם הזה הוא המקום החשוב ביותר, כי דווקא בו מקיימים מצוות מעשיות, ודווקא בו אפשר לגלות את עצמותו של הקב"ה.
הקב"ה רצה "דִירָה בְּתַחְתּוֹנִים". לא דירה בשמיים, אלא דווקא בתוך העולם החומרי, האפרורי, המבלבל והמאתגר, וכאשר האדם מקיים מצווה בעולם הזה אפילו מצווה "גשמית" לכאורה כמו נתינת צדקה, הנחת תפילין, כשרות באכילה או שבת בבית הוא ממשיך אור אלוקי אינסופי דווקא לתוך החומר. ושם מתרחש החידוש הגדול.
העולמות העליונים גן עדן, מלאכים, ונשמות הם אמנם נעלים מאוד, אבל אין בהם את העצם ואת ה"מהות" של הקב"ה. זה כמו לקבל תוספות של שכר או תחושות נעימות של רוחניות, אבל לא את הדבר האמיתי.
לכן, כאשר התורה רוצה לעודד את האדם, היא לא מבטיחה לו 'שכר' בעולם הרוחני כי שם רק 'מקבלים' ולא יוצרים שום דבר חדש. התורה רוצה את העשייה בתוך העולם הזה ולכן היא מראה לו שגם בעולם הזה, דרך שמירה על מצוות, אפשר להפוך את החומר לברכה. כי זה השיא של שליחות הנשמה בעולם.
יש אנשים שחיים 'שני סוגי חיים', סוג אחד זה בשבת בבית הכנסת אז הם קדושים ורוחניים, אבל כשהם בשוק, או בבית, הם אנשים אחרים מגושמים וחומריים, שמעתי פעם בשם רבי חכם רפאל אלאשווילי זצ"ל על הפסוק שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹ-הֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהילים צב, יד) יש יהודים שכשהם בבית ה' בתוך בית הכנסת ב שעת הדרשה הם כמו 'שתולים' בו יציבים וחזקים באמונה וקדושה, אבל 'בחצרות אלוקינו' כבר כשהם יוצאים לחצר בית הכנסת 'יפריחו', כל מה ששמעו מהחכם בדרשה וכל דברי ההתעוררות, פורחים מהם לגמרי.
כאן התורה אומרת: לא! תכניס קדושה גם לשוק, גם למטבח, גם לחקלאות, גם לחדר השינה וגם לחינוך הילדים.
אם אתה אדם רוחני רק כשנוח לך, כשאתה לבד או בסביבה תומכת זה קל. האתגר הוא להביא את הרוחניות לחיים עצמם: כשיש פקק, עומס, משכנתא, ילדים צורחים ולמרות הכול, לשמור על צלם אלוקים. זו הגבורה האמיתית.
אם קיבלת ברכה גשמית אל תחשוב שזה רק 'שכר' נמוך. להיפך זה סימן שהקב"ה נמצא איתך בחיים עצמם. הברכה בלחם, בבריאות, בשלום בית, והיא חלק מהייעוד האלוקי שלך.
לפעמים הקב"ה מרעיף שפע כדי לאפשר לאדם לקיים את שליחותו בקלות. ככתוב: "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח, יח) לא כדי שתתענג בעולם הזה, אלא כדי שתהיה פנוי לעשות טוב.
התורה עוסקת בברכות גשמיות כי היא לא ספר בריחה מהמציאות אלא ספר שמלמד אותנו איך לשנות את המציאות. בעיני התורה, הרוחניות הגדולה ביותר היא להביא את האור האלוקי דווקא לתוך החומר, ולא לברוח ממנו. ולכן התורה מדברת על שכר גשמי כי העולם הזה הוא המקום שבו הקב"ה בחר להתגלות.
ולך? נותר רק לבחור להפוך את הסופרמרקט, העבודה, הבישול, ההורות למקום שבו מתגלה שכינה.
אם תצליח לעשות את זה לא תצטרך לחכות לגן עדן. אתה כבר תהיה בו.
הרב אבישי בטשוילי // רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת ר' בן ציון בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
