פרשת שמיני
בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו אלו בעלי חיים מותר לאכול ואלו אסור. הרמב"ן מסביר שהתורה אסרה לאכול עופות דורסים, כדי שלא נלמד מהם להיות אכזריים ושנשמור על הנפש שלנו עדינה וטובה. על כך שואל הרמב"ם: אם התורה אוסרת רק עופות אכזריים, למה החסידה אסורה? הרי הגמרא מספרת שהחסידה נקראת כך, כי היא עושה חסד עם חברותיה ועוזרת להן.
אלא מסביר האדמו"ר מגור בעל החידושי הרי"ם נקודה חשובה: החסידה עושה חסד רק עם החברות שלה ומתעלמת מכל השאר, ולכן מי שדואג רק לחברים שלו ולא למישהו אחר, התורה מחשיבה אותו לטמא. החסד האמיתי של עם ישראל הוא לעזור לכל אחד, לא משנה אם זה חבר טוב, קרוב משפחה או אדם זר לגמרי שלא מכירים. אנחנו מצווים להרבות בחסד עם כל אדם ולקיים את המצווה של ואהבת לרעך כמוך.
להלן סיפור מדהים שנשלח למערכת אתר 'דרשו' המתאר לנו את כוחה הגדול של עשיית חסד עם הזולת: אינסטלטור נכנס לבית לעשות עבודת אינסטלציה. הוא רואה בית מוצף, כמעט לא ראוי למגורים. הוא אומר לבעלת הדירה: תשמעי, אם הסתימה היא פה, אני ארים כמה בלטות ובתוך יום עבודה אני מסיים. אבל אם הסתימה היא בצד השני, זה אומר שאני צריך להרים את כל הבלטות של הבית, לעבוד פה מעל שבוע וזה יכול להגיע לכמה עשרות אלפי שקלים. אמרה לו בעלת הדירה: אין מה לעשות, תתחיל לעבוד. והוא באמת מתחיל לעבוד ,והוא רואה לצערו שהעסק באמת מסובך. עוד בלטה ועוד בלטה, ועובר עוד יום עבודה ועוד יום עבודה. והנה תוך כדי עבודה הוא פתאום קולט שהוא עובד אצל אלמנה עם ארבעה ילדים, הגדול בן 14 הקטן אולי בן שנתיים. עניים מרודים, המקרר ריק. לא נעים לו, הוא מביא לשם חלב בבוקר שיהיה להם לשתות קפה. כל בלטה שהוא מרים וכל צינור שהוא קונה נקרע לו הלב.
ואז הוא מחליט שזו המצווה שלו, הוא לא לוקח ממנה כסף! אחרי שבוע עבודה נעמדת מולו האלמנה, כולה רועדת והילדים שלה לידה, אומרת לו – כמה זה? הוא לא רצה להעליב אותה, הוא החליט לספר לה איזה סיפור. הוא אומר לה: תשמעי, אני עובד עם העירייה בשיקום 'פרויקט שכונות', צילמתי פה את כל הבלאגן שיש לך, הגשתי לעירייה ומוציאים לי צ'ק על כל העבודה, אז תתחדשי ושיהיה לך יום טוב. איך שהיא שמעה את זה, היא התחילה לבכות. הבן שלה גם בוכה. היא אומרת לו תודה תודה!! – והוא משיב לה: אל תגידי לי תודה גברת, תגידי את זה לעירייה. שיהיה לך יום טוב. והלך.
חולפות 25 שנים. אותו אינסטלטור מחליט לעשות את המהלך של חייו, הוא מוכר את הבית, קונה אדמה ברמת גן ומחליט לבנות עליה. בגלל שהוא 'בעניינים' הוא עובר מחברת קבלן אחת לשניה ומבקש הצעות מחיר לכל המלט והעפר וכל מה שהוא צריך לבנות את הבית. זה אומר לו 350 אלף, זה אומר לו 400 אלף. למחרת הוא חוזר למתחם והוא רואה פתאום 10 משאיות שמגיעות ופורקות את כל הרשימה שעליה ביקש הצעת מחיר. הוא רץ אליהם, ואומר להם: מה אתם פורקים פה? אני לא עשיתי הזמנה, רק לקחתי הצעות מחיר. אמרו לו ש'צורי', חברת הקבלן שלחה הכל, והנה הקבלה והכל בסדר. איזה בסדר? הוא לוקח את הקבלה, ולפי הכתובת נוסע לאותו מקום שהוא ביקש מהם הצעת מחיר יום קודם, עושה צעקות. אמרו לו: תדבר עם בעל הבית. הוא נכנס למשרד ואומר – תשמע, צורי, אתה היית 20% יותר יקר מהמחיר הכי נמוך שקיבלתי. מה שלחת לי? לך תיקח את זה.
צורי מסתכל עליו ואומר לו: אדון מרדכי היקר, אתה לפני 25 שנה עשית עבודת אינסטלציה אצל אמא שלי, אני הייתי ילד בן 14. תדע לך שכל יום שאתה המשכת לעבוד, אמא שלי בלילה בכתה כי לא היה לה איך לשלם. הייתי בוכה אתה מתחת לשמיכה ואומר לה – אמא, אני אעזוב את הבית ספר, אני אשלם. והיא רק הייתה בוכה יותר. וכשאתה באת ואמרת שהכל שולם על ידי העירייה, אני לא ראיתי את אמא שלי עליה השלום שמחה ככה בחיים שלה. ממשיך צורי: תדע לך, 25 שנה אני מחכה להזדמנות לעשות לך הכרת הטוב, וכשראיתי שהשם יתברך שלח אותך אליי, פשוט התחלתי לרקוד במשרד. אז אדון מרדכי היקר, כל חומרי הבניין "שולמו על ידי העירייה", לך תגיד להם תודה!
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
