פרשת כי תצא
רצון ה'
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (ככ, יא)
ורש"י פירש, ולקחת לך לאשה: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.
המקור לדבריו של רש"י הם מהגמרא במסכת קידושין (כא:) שההיתר הזה הוא בדיעבד אחד גדול. משום, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואומר ה' יתברך מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות.
וכן מהמדרש בדברים רבה (כי תצא פ"ו), מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, אמר הקב"ה אף על פי שהתרתי אותה לך אמרתי לך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה, ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, מתוך כך. ע"כ.
אך יש להבין, איך יכול להיות שהקב"ה מתיר במפורש דבר מסוים, אך יש עליו עונש?
אלא שצריך לומר, שחוץ מגדרי ההלכה, יש עוד מושג חשוב מאוד, והוא נקרא רצון ה'. ומי שמתעלם חס ושלום מרצון ה', יכול להיענש למרות שלא עבר על ההלכה הבסיסית. כי בסופו של דבר, מטרת ההלכה היא לעשות נחת רוח לה' בעולמו.
ונביא עוד ראיה לדבר, מהשולחן ערוך (חושן משפט הלכות אבדה ומציאה סימן רסד סעיף א): מי שאבדה לו אבדה, ופגע באבדתו ובאבדת חברו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם. ואם לא, יחזיר את שלו, שאבדתו קודמת אפילו לאבדת אביו ורבו, כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון (דברים טו, ד). ואף על פי כן יש לו לאדם להיכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק, פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות.
הרי לנו שאף על פי שהאדם פטור מהשבת אבדה, אך יכול להיענש על כך שמדקדק כל כך בעיקרון של ההיתר ההלכתי, להעדיף את עצמו כלפי זולתו.
ועוד ראיה לדבר מהגמרא במנחות (מא.) אמר מלאך לרב קטינא, קטינא, קטינא! כיון שאתה מתכסה בסדין שאין מטילין בה ציצית אימתי תקיים מצות ציצית?
אמר לו רב קטינא למלאך, וכי בשמים מענישים על מצוות עשה, הרי אין אדם מחויב לקנות טלית המחויבת בציצית כדי להטיל בה ציצית, אלא רק אם הוא לבוש בבגד שיש לו ארבע כנפות הוא חייב להטיל בה ציצית, ומדוע אמרת לי ציצית מה תהא עליה?!
אמר לו המלאך, אמנם בזמן רגיל אין מענישים בשמים מי שאינו קונה בגד המחויב בציצית, אבל בזמן דאיכא ריתחא בעולם מענישים אפילו על אי קיום מצות עשה.
הרי לנו שהאדם פטור מעיקר הדין מהציצית, שהרי לא לובש בגד המחייב ציציות מבחינה הלכתית, אך רצון ה' שאכן ישתדל להתחייב בכל אופן במצווה, וכשמידת הדין מתוחה, האדם יכול להיענש על כך.
ועוד ראיה למושג הזה של רצון ה' נלמד מדבריו של הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד (בקונטרס דברי סופרים אות כג), על הפס' בירמיה (יט, ה) "אשר לא ציויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובתרגום "לא פקדית דאורייתא, ולא שלחית ביד נבייא, ולא רעוא קדמי" הרי ג' גדרים במצוות א. דאורייתא ב. דרבנן ג. רצון ה'.
ועיין בהגהות יעב״ץ על גמרא מסכת גיטין (נח.), שיתכן לעשות מעשה שאינו מפורש לאיסור בשום מקום, אבל דבר זה שנוא הוא בעיני ה׳ יותר משאר עבירות חמורות עד שיש להעניש את הרבים בגללו, משום שהיה הדבר מפורסם לכל, ואף אחד לא מחה על כך משום שלא חשבו זאת לעוון.
יהי רצון שתמיד נזכה לעשות את רצונו כרצונו ולעובדו בלבב שלם.
בברכת שבת שלום
הרב מיכאל בן משה מאשדוד הי"ו
