פרשת חקת
כאשר משה נערך למלחמה עם עוג מלך הבשן אמר לו הקב"ה: "אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ, וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן". שואלת הגמרא (נידה ס,א): מאחר שסיחון ועוג היו אחים, בני אחיו של בן שמחזאי, מדוע פחד משה רבנו מעוג ואילו מסיחון לא חשש? השאלה נשענת על הפסוקים המתארים את הכנותיו של משה למלחמות בסיחון ובעוג. אלה היו שתי מלחמות נפרדות. כאשר נערך למלחמה בסיחון לא אמר לו הקב"ה "אל תירא אותו", ומכאן שלא חשש מפניו; ואילו קודם המלחמה בעוג אמר לו הקב"ה "אל תירא", ומזה משמע שמשה ירא מפניו.
הגמרא מסבירה שמשה חשש מפני זכות שנזקפת לחשבונו של עוג: "מה היה בליבו? אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר: 'ויבוא הפליט ויגדל אברם העברי' – זה עוג שפלט מדור המבול". עוג דיווח לאברהם על שביית לוט, אחיינו, ובעקבות המידע הזה יצא אברהם להציל את לוט. מכאן שמשה לא חשש מגבורתו של עוג, כי בכך היה דומה לסיחון אחיו, וממנו משה לא חשש, אלא חששו היה מהזכות הרוחנית (הצלת לוט) שתעמוד לימינו במלחמה, על אף היותו אויב ישראל.
ואולם עכשיו נשאלת השאלה, מדוע משה רבנו לא שיתף את בני ישראל בחששותיו מפני עוג? לכאורה ראוי שמנהיג המוביל את עמו למלחמה וחושש מפני זכות רוחנית שתשחק לטובת האויב – יעדכן את בני עמו במשמעויות המלחמה הקרֵבה?
אלא שמשה היה נשיא ישראל, וידע כי עליו להוביל את העם בבטחה, לשדר ביטחון ואומץ ולהסתיר לא רק אמירות שמשקפות חששות, אלא גם הבעות פנים שעלולות לטעת ספקות ומורך-לב בעם. אכן, משה עצמו הבין כי זכותו של עוג היא אבן-נגף גדולה בדרכם של בני ישראל למלחמה, אך הוא נזהר לנצור את הדברים בליבו כדי שלא להחליש את בני ישראל, מפני שעצם הפגיעה המורלית והחשש מפני עוג עלולים להביא לו את הניצחון.
מדגישה הגמרא: "מה היה בליבו". אפילו כאשר יש חשש אמיתי מפני המלחמה הצפויה, שמר משה את הפחד בליבו ולא נתן לו שום ביטוי חיצוני. אלא שהקב"ה "יראה ללבב", והוא ידע את החשש בליבו של משה ולכן אמר לו: "אל תירא אותו". זו הוראה לכל מנהיג ישראל: גם כאשר נערמים קשיים, ואפילו אם המנהיג עצמו איננו יודע כיצד להיחלץ מהם, עליו להימנע מלהסגיר את רגשותיו כלפי חוץ ולנסוך כוח וביטחון בלב בני עמו, כדי שיפעלו בכל העוז והמרץ, ואז יצליחו. (תורת מנחם)
